הבמאי אבי נשר: “אני מוכרח לתת עכשיו לאנשים עבודה"

בימים אלה היה אמור הבמאי אבי נשר להיות בעיצומם של צילומים לסרטו החדש "תמונת ניצחון" על סיפורו המיתולוגי של קיבוץ ניצנים במלחמת השחרור, אבל הם נדחו ל־6 בספטמבר. "אנחנו אנשי 2020 מנסים לעשות את הבלתי אפשרי ועושים סרט שמתרחש בתש"ח על אנשים שמנסים לעשות את הבלתי אפשרי”, אומר נשר. “הכי קל היה לוותר כי מאוד קשה עכשיו בלי תמיכה ממשלתית ובלי ביטחון, אבל המפיק שלנו אהוד בלייברג ראוי להערצה כי הוא לא מוותר. אדם שמסכן את כספו ועושה את הדבר הכי ישראלי שיש: לא לשלוח הביתה לאבטלה 1,000 איש. יש בזה משהו הרואי בדיוק כמו האנשים בתש"ח בניצנים שפעלו בהיעדר תמיכה של הממסד".

בצהרי 7 ביוני 1948 הגיחו מתוך ההריסות המעשנות של קיבוץ ניצנים סגן אברהם שוורצשטיין והאלחוטנית מירה בן ארי. מולם שלושה קצינים מצריים עם צוות של צלם ובמאי שהגיעו מקהיר כדי לתעד את הכניעה הישראלית, את "תמונת הניצחון". אך התפתחות מטלטלת שיבשה את תמונת הניצחון. את המהפך חוללה מירה בן ארי. הסרט של נשר מגולל את סיפורה עוצר הנשימה של אשה צעירה, עצמאית, דעתנית, נועזת ומהפכנית שסירבה להיכנע לחוקי המשחק המקובלים. את בן ארי תגלם השחקנית ג׳וי ריגר ואת שוורצשטיין ידין גלמן, ואתם אמיר חורי, אליאנה תדהר, משי קליינשטיין ואחרים.

אבי נשר מקים סט של קיבוץ שלם. “אנחנו אנשי 2020 מנסים לעשות את הבלתי אפשרי, ועושים סרט שמתרחש בתש"ח על אנשים שמנסים לעשות את הבלתי אפשרי" צילום: שחר בן אדון

"זה סרט חריג מאוד בקולנוע הישראלי גם בימים רגילים, ובימי קורונה על אחת כמה וכמה", מספר נשר. "אנחנו עושים מהלכים מטורפים שעולים הון מעל התקציב הקיים ובונים קיבוץ שלם. אני חושב שמאז 'תעלת בלאומילך' לא בנו סט כזה גדול בקולנוע הישראלי, אבל אם לא נקבל עזרה - לא נוכל לשלם את החריגות האיומות שהקורונה מכתיבה לנו".

החריגות התקציביות כוללות בין השאר אכסון השחקנים בקפסולות במלון בבאר שבע. אם בימים כתיקונם היו משכנים את 80 השחקנים ב־40 חדרים, שניים בחדר, הפעם כל אחד יקבל חדר משלו, מה שאומר פי שניים חדרים כדי לבודד את כולם. בנוסף, כמות הנסיעות מוכפלת כיוון שאי אפשר על פי ההנחיות להכניס יותר משני אנשים למונית. במקום מאפרת אחת על הסט יש להביא לפחות שלוש מאפרות לפי הקפסולות כדי למנוע הידבקויות.

במקום 16 יום צילום בסט של הקיבוץ שמוקם בפאתי באר שבע יצלמו 27 ימים כיוון שנאלצו לצלם שם גם את הסצינות המתרחשות בפנים, שבמקור היו אמורות להצטלם ביפו. הסיבה היא כדי לשמור על הקפסולות ועל ההישארות במקום אחד.

דוגמה נוספת שנשמעת לכאורה חסרת משמעות היא מדידת חום לנכנסים לסט מדי בוקר. מדידת חום ל־200 איש בממוצע, אורכת כשעה, מה שאומר ששעת צילום הלכה לאבדון. בחודש אחד ההוצאה הזו בלבד יכולה להגיע לכ־450 אלף שקל.

מחאת האמנים. "הממשלה לא הקצתה לנו כסף. כאילו שקולנוע זה לא תרבות" צילום: יריב כץ

"אני לא חושב שמוכרחים לעשות אמנות בזמן קורונה אבל אני כן מוכרח לתת עכשיו לאנשים עבודה. אי אפשר לדאוג רק לבריאות הגוף כי אין לזה שום טעם אם אתה מת מרעב", אומר נשר. "אני אישית יכול לדחות את הסרט בשנה, אני לא אתמוטט, אבל ה־1,000 איש שעובדים אצלי כן יתמוטטו. מה האנשים האלה יאכלו?

אני רואה את זה בתור המילואים שלי. משרד האוצר אומר לנו: 'אל תעשו סרטים השנה'. עזבו את הצד התרבותי, מבחינה קפיטליסטית כלכלית זה הדבר הנכון לעשות, זה יחסוך למדינה מיליוני שקלים של אבטלה. אני גם חושב שתשלומי אבטלה זו גישה מוטעית לחיים כי אנשים צריכים לעבוד לפרנסתם".

נשר מצר על התנהלות משרדי התרבות והאוצר שהקצו 200 מיליון שקל לתרבות אבל החריגו את עולם הקולנוע. "לקולנוע לא הקצו כסף להתמודד עם המשבר, כאילו שקולנוע זה לא תרבות. חילי טרופר שר תרבות מצוין. נפגשנו והוא מבין שאי אפשר לבוא רק עם שיקולים רפואיים אלא גם עם שיקולים כלכליים וקיומיים: אמא שלי ניצולת שואה חולת קורונה בת 97 אסימפטומטית והיא בבידוד ואומרת שלא המחלה תהרוג אותה אלא הבדידות. הממשלה כאן לא מסוגלת להבין שהבעיה היא לא רפואית אלא גם קיומית־כלכלית ומוכרחים לאחוז במקל בשני קצותיו. במובן הזה זה מזכיר לי את מלחמת יום הכיפורים".

אתגר נוסף שאיתו נשר מתמודד בעשיית סרט בימי קורונה הוא החזרות. "אני עושה חזרות על כל דבר בצורה כל כך מדוקדקת, שההכנות למבצע אנטבה היו כלום לעומת זה. אני מכין את השחקנים שלי ברמות שלא ייאמנו ובצורה קיצונית יותר מבדרך כלל, כי אין לנו מרחב לאלתור על הסט. אני חייב לבוא הרבה יותר מסודר אבל הסרט לא יכול להיות פחות טוב מאחרים שלי, כי הקורונה זה לא תירוץ לכלום. נתמודד עם הכל”.

זו לא הפעם הראשונה שבה נשר מצלם סרט בזמן משבר.”את 'סוף העולם שמאלה' צילמנו במלחמת המפרץ השנייה ב־2003. בשבוע הראשון היינו כל הצוות עם מסכות אב"כ כי חששנו שיכוונו טילים לכור בדימונה. יצא סרט לא רע לדעתי, שלא ראו שנעשה בתנאי מלחמה. זו העבודה של השחקנים ושלי ובזה יש לי ביטחון גמור, הבעיה היא של אהוד בלייברג שמוציא הכל מכיסו ואם עוד שבועיים הוא יגיד לי שתשו כוחותיו אני לא אאשים אותו. הוא לא מיליארדר, הוא מסכן כאן דברים שאני לא מרגיש איתם בנוח".

אבל היזם והמפיק בלייברג ("ביקור התזמורת", "סיפורי תל אביב", "המיועד") לא מרים ידיים, רק מבקש שישימו לרגע את האמנות בצד ויבינו את התועלת הכלכלית: "זו הפקה גדולה מאוד יחסית לסרט ישראלי והיא ישראלית טהורה. זו לא קופרודוקציה. מדובר על תקציב של 12 מיליון שקל ועוד מיליון שקל תוספת קורונה, אבל מה שמעניין זה על מה אנחנו מוציאים את הכסף".

בלייברג מספר ש־93% מהתקציב הולכים לכוח אדם: משכורות לשחקנים, ניצבים, צלמים, אנשי הפקה, צוות טכני, נהגים, קבלנים ועובדי המלון שחוזרים מחל"ת לצילומים. "אם אני לא אעשה את הסרט לא יקרה לי כלום, אבל איפה האחריות שלי כלפי 1,000 איש עובדים?"

האתגר הגדול של בלייברג, הוא מספר, זה לעשות את כל זה בלי ביטוח קורונה. "אין אף חברה בעולם שמוכנה לבטח את הקורונה והחלטתי לקחת סיכון ולעבוד נכון בקפסולות. אני משאיר אנשים בסוף השבוע במלון כדי שלא יבואו במגע עם אחרים. אני גם עושה להם בדיקות פרטיות. אם חלילה מישהו יידבק, ניאלץ להפסיק את הצילומים לפחות לשבועיים וזה נזק של מאות אלפי שקלים. אם חלילה יקרה משהו לשחקן הראשי, נצטרך להתחיל לצלם מחדש וזה מיליוני שקלים. אני מוכן לקחת את הסיכון אבל רק מבקש ממשרד התרבות עזרה להתניע את זה עם הקורונה, אני לא מבקש נדבות”.

מה שבלייברג מבקש הוא או סיוע בהוצאות העודפות בעקבות הקורונה או ביטוח שייתן מענה לסיכון. "אי אפשר להגיד שיש קורונה אז לא עושים כלום, זו תבוסה. לסדרות טלוויזיה יש הגנה כלכלית — ולנו כלום. אני נותן לאנשים פרנסה ואופק וברגע שאותם 1,000 אנשים יתפרנסו, לאוצר המדינה יהיה עודף מהמסים שלהם".

השבוע הקימו את הגדרות באתר הצילומים ואמורים להתחיל לבנות את הסט, אבל בלייברג מודה שאם עד סוף השבוע דברים לא יסתדרו, יש סיכוי שייאלץ לעצור הכל. "קרן רבינוביץ' מאוד עוזרת ואני אעשה הכל כדי לא לשלוח אנשים הביתה, אבל אני לא יכול להיות מתאבד שיעי. להגיד לנו 'אל תעשו סרטים' זה כמו להגיד 'תסגרו את המפעל'. אני רק מנסה לעבוד בסביבה יותר בטוחה כי אין לי ביטוח, אבל מישהו צריך לעזור כאן. סרטים זה לא רק עניין תרבותי, זה גם עניין כלכלי. ברגע שאני אצור עם תמיכה קטנה, יהיה לממשלה יותר כסף מאשר אם לא אצור”.

במשרד התרבות אומרים בתגובה לטענות כי “משרדי התרבות והאוצר מצויים בשיח עם מכלול הנציגים של תעשיית הקולנוע כדי לגבש מתווה מוסכם שיאפשר להפקות קולנוע שכבר יצאו לדרך להתקדם הלאה. עד כה משרדי התרבות והאוצר הקצו 6 מיליון שקל לביטוחן של הפקות הקולנוע. תחום הקולנוע מוסדר בחוק ובהסכם ייעודי ולכן הטיפול בו אינו מתבצע במסגרת מתווה סיוע למוסדות התרבות האחרים”.

בינתיים בלייברג ממשיך בלי סיוע. מדוע? כי לדבריו, “הסרט הזה חייב להיעשות. אין בישראל, אולי פרט לחנה סנש, אף סרט על גיבורה אמיתית כפי שמירה בן ארי היתה. זה סיפור של העצמה נשית מיוחד במינו ואנחנו חייבים להיות אופטימיים ולהמשיך להפיק אותו”.