הסרט "משחקי ציד": נשק להתקפה עצמית

רגע של נוסטלגיה: "משחקי ציד" היה הסרט האחרון שראיתי בקולנוע. זה היה בהקרנת עיתונאים ב־11 במרץ השנה. ארבעה ימים אחר כך בתי הקולנוע נסגרו והסרט מעולם לא הוצג בישראל. בארה"ב, אולפני יוניברסל — שהיו הכי זריזים בהסתגלות למצב החדש ובהבנה שהדבר הזה לא הולך לחלוף מהר — העבירו אותו מיד לשירותי הסטרימינג. בישראל חיכינו עד עכשיו כדי לראות סוף סוף את הסרט שעשה כותרות כבר באוגוסט שעבר. הוא עולה כעת בשירותי ה־VOD של yes ,HOT, סלקום ופרטנר.

"משחקי ציד" הוא סרט אימה מחריד באלימותו, שמתפקד גם כקומדיה שחורה וכסאטירה פוליטית. הוא מספר על חבורת ליברלים אמריקאים עשירים, שרוצים לנקום במצביעיו של טראמפ על שהעלו אותו לשלטון, אז הם מארגנים שיחטפו קבוצה של דרומיים תומכי הנשיא וחובבי נשק ומשחררים אותם באיזור מגודר דמוי ספארי עם ארגז כלי נשק לשימושם, ואז הם מתחילים לצוד אותם בהנאה סאדיסטית בזה אחר זה.

הסרט היה אמור לצאת במקור בספטמבר 2019, אלא שעם צאת הטריילר באוגוסט טראמפ צייץ שעכשיו כולם רואים שהוליווד של היום גזענית נגד לבנים. המהומה התקשורתית שהתעוררה בעקבות זאת, כמו גם העובדה שבאותם ימים אירעו שני מקרי ירי המוניים בזה אחר זה באל־פאסו, טקסס שם נרצחו 23 אנשים ובדייטון אוהיו שם נרצחו תשעה, גרמה לאולפני יוניברסל להיבהל מהסרט שבידם ולהעלים אותו מלוחות ההפצה.

התחושה באותם ימים היתה שהסרט נגנז במחי ציוץ נשיאותי אחד, ואולי מקסימום יופץ רק מחוץ לארה"ב. בפברואר התבשרנו שהוא יופץ בכל זאת, הפעם עם פרופיל שיווקי נמוך. מועד ההפצה בפברואר בא והלך, והסרט נדחה ל־13 במרץ. הסרט אכן הופץ לבסוף באמריקה בתאריך הזה, רק כדי לרדת כמעט מיד מהמסכים בגלל הקורונה. יש סרטים שפשוט לא מוצאים את הזמן ואת המקום שלהם, ויכול להיות ש"משחקי ציד" הוא בדיוק כזה. סרט שהוא כולו אזהרת טריגר אחת גדולה, ובכנות — למרות שיש בו כמה וכמה רגעים לא רעים בכלל — הוא בסופו של דבר בדיחה שקצת יצאה משליטה.

הסרט "משחקי ציד" צילום: באדיבות yes

טראמפ, כמובן, טעה. כמו מירי רגב בשעתה, גם הוא הזדרז לכתוב ביקורת על סרט שהוא לא ראה. אילו הנשיא היה רואה את "משחקי ציד" יכול מאוד להיות שהוא היה משבח ומחבק את הסרט ואת מסריו. זה ההבל בין מערכון של חמש דקות לבין סרט של שעה וחצי. מערכון יכול להישאר עם מסר חד ואחד: אנחנו הליברלים

שונאים אתכם, הרד־נקס, אז נילחם בכם באמצעות הדבר שכה קדוש לכם, כלי הנשק שלכם כדי שתטעמו מהרעל של עצמכם. בסרט זה לא עובד ככה. סרט מציג תהליכים ותהפוכות, וכל דמות עוברת מסע והתפתחות. ולכן קל לנחש שעד מהרה המצב יתהפך והניצוד יהפוך לציד. ובמקרה דנן, לציידת. טראמפ פספס את ההזדמנות שלו למנף הצלחה: באיזשהו טוויסט של הפוך־על־הפוך, הליברלים הם הנבלים קרי הלב וחסרי האנושיות בסרט הזה.

לכן, כטקסט פוליטי, "משחקי ציד" הוא סרט די עקום, חצי אפוי ולא לחלוטין קוהרנטי במסריו ובאמירותיו. אבל כסרט אימה והישרדות, הוא דווקא לא רע. בטי גילפין גונבת את ההצגה בתור אחת הניצודות, שמתברר שיש לה עבר צבאי והיא הופכת להיות המפקדת בשטח, בזירת לחימה שאופיה המפתיע הולך ונחשף לאורך הסרט. ההתחלה מזוויעה, הסוף בנאלי והמסר הפוליטי אידיוטי, אבל באמצע השילוב בין אלימות והומור מצליח להיות מזוויע ומשעשע.

מי שחתומים על הסרט הם דיימון לינדלוף (תסריטאי) וקרייג זובל (במאי), ששיתפו לפני כן פעולה בפרקים בסדרה "הנותרים", שמספרת על עולם שבו 2% מהאוכלוסיה פתאום נעלמים. אולי כדאי לבדוק איזה עוד תסריטים יש ללינדלוף במחשב, כדי להבין מה עוד צפוי לקרות לנו בשנים הקרובות.