אבודים בפריז: ניסוי ביצירת קומדיה קונספטואלית

סרטו החדש “מישהו, איפשהו” דילג בארץ על בתי הקולנוע (שאין) ונחת ישר בשירותי ה־VOD (ועוד אלה חינם) של יס, הוט, סלקום ופרטנר. אם תצפו ב־20 הדקות הראשונות שלו תחשבו שגם הוא סרט ממש חמוד, כי כרגיל אצל קלאפיש יש את פריז, וקצב סימפטי ומוזיקה חביבה והוא עושה הכל כדי לעשות נעים. אבל אז הכל מתמוסס.

אנה ז'יררדו ופרנסואה סיביל ב"מישהו, איפשהו". שני גיבורים לא מעניינים צילום: באדיבות yes

“מישהו, איפשהו” הוא כמו ניסוי ביצירת קומדיה רומנטית קונספטואלית. כאילו מישהו הגה רעיון לנסות לספר סיפור רומנטי שנגמר בנקודה שבה שאר הקומדיות הרומנטיות מתחילות. היה נהדר לספר כאן שזו הברקה. אבל “מישהו, איפשהו” הוא עדות לכך שלא משנה כמה אבקת סוכר ונצנצים תפזרו על סרט, וכמה תנסו לשבור מוסכמות וקלישאות — בלי כתיבה משוכללת שתיצור דמויות בלתי נשכחות, הסרט עצמו ישכח לגמרי.

זה סיפורם של בחור ובחורה בפריז, שחיים את חייהם במקביל מבלי שהם מודעים זה לזה. הם גרים בבניינים שכנים עם קיר משותף. כשהוא מאבד את החתול שלו היא מוצאת אותו (כל אחד ממשיך לחפש את החתול שלו בסרטים של קלאפיש). הוא לא מצליח להירדם, היא ישנה יותר מדי, הוא עובד בעבודה חסרת חשיבות, היא עובדת במעבדה לחקר הסרטן, ושניהם סובלים מדיכאון ומגיעים לטיפול אצל שני פסיכולוגים שונים. לכל אורך הסרט לא לגמרי ברור לנו למה שני אלה כל כך עצובים ומנוכרים לעולם, מלבד העובדה הלא מספקת שלכל אחד מהם יש איזושהי שריטה משפחתית לא מאוד משמעותית בעברם, ותחושה של חוסר שביעות רצון מההווה.

הרעיון לסרט על שני אנשים שחיים במקביל, והמחשבה שאנחנו למעשה צופים בשני סרטים נפרדים שעורבבו יחד ומתישהו ייפגשו, אכן יוצר ציפיות למשהו שיהיה מוכר ומתוק וגם חדשני, אבל ברגע שהסרט נהפך למעשה לדרמה טיפולית המתמקדת בישיבה של שני אלה מול הפסיכולוגים שלהם מתחוור החלל הגדול שבלב הסרט: שני הגיבורים שלו לחלוטין לא מעניינים. לא הבעיות שלהם, לא הפעולות שלהם ולא המהלך ההתפחותי שהם אמורים לעבור. אנחנו יודעים לאן הסרט חותר, אבל ככל שאנחנו מתוודעים לחיוורון של שני גיבוריו כך הרצון שלנו לראות אותם סוף סוף נפגשים הולך ודועך.

סימון אבקריאן, שגילם את בעלה של ויוויאן אמסלם בשלושת סרטי הטרילוגיה של שלומי ורונית אלקבץ, מגלם את בעל חנות המכולת השכונתית שמוכר לגיבורים מזון חתולים ומתפקד בתור הקופידון שלהם, והוא נקודת אור בודדה בסרט, שבאופן מתסכל מצליח להיות גם מקורי וגם נדוש בעת ובעונה אחת.