סרט מהנה ומצחיק: "האירוויזיון: סיפורה של פייר סאגה"

מאז “בננות”, סרטו של איתן פוקס מ־2013, לא נראה סרט שכולו מזמור אהבה נרגש וקאמפי לתחרות הזמר האירופאית כמו “האירוויזיון: סיפורה של פייר סאגה”, שעולה מחר בנטפליקס. הסרט — שכתב והפיק וויל פארל, שגם מככב בתפקיד הראשי לצד רייצ’ל מקאדמס — דומה מעט בעלילה אך שונה מסרטו של פוקס בדבר אחד: הוא הופק בשיתוף פעולה מלא עם הנהלת האירוויזיון, שהרשתה לו להשתמש בשם, בלוגו, בדמויות מפתח אמיתיות מהארגון, ובצילומים מתוך האירוע עצמו בהשתתפות כוכבי התחרות (חפשו את נטע ברזילי).

השנה האירוויזיון לא התקיים בגלל הקורונה, אבל הסרט בבימויו של דייוויד דובקין (“לדפוק חתונה”) הוא תחליף סם מוצלח למכורים הקשים. פארל ומקאדמס מגלמים את הצמד Fire Saga, הרכב פופ איסלנדי כושל פיקטיבי, שחולם להגיע לאירוויזיון. הם לבסוף מצליחים להגשים את חלומם אבל מהסיבות הלא נכונות: באיסלנד חרדים מהאפשרות שתישלח מוזיקאית פופולרית ומוכשרת שעשויה לזכות בתחרות, ואז להביא את המדינה — שעדיין מתאוששת מהמשבר הכלכלי של 2008 — לפשיטת רגל כתוצאה מההוצאות הצפויות באירוח התחרות. אז הם שולחים את הצמד הכי גרוע שיש להם, להבטיח את כשלונם.

רייצ'ל מקאדמס וויל פארל מתוך הסרט צילום: NETFLIX

נניח בצד את שלל הבדיחות שהסרט משגר לעבר איסלנד והתהייה האם פארל יצית סקנדל דיפלומטי בין הוליווד ובין רייקאוויק, ונטאטא הצדה את עלילת המשנה המעט מגושמת שמציגה את האופציה לרומן אפשרי בין הדמויות של פארל ומקאדמס, ונתמקד בחוזקה העיקרית של הסרט, ומה שהופך אותו לשעתיים שרובן מהנות באופן בלתי רגיל: הכניסה אל אחורי הקלעים של האירוויזיון, והטירוף הבינלאומי שהתחרות הזאת עדיין מעוררת, 46 שנים אחרי שאבבא זכתה בה עם “ווטרלו”, ההמנון הלא־רשמי של המתחרים והקהל.

מרגע שהעלילה עוזבת את איסלנד ונודדת לסקוטלנד, שמארחת בסרט את התחרות, סרטם של פארל ודובקין הופך בעצם למסע שנון למדי לתוך התופעה התרבותית הזאת. מהבחינה הזאת, “האירוויזיון” היא הברקה שיווקית גאונית מצד פארל ונטפליקס — הפקה יקרה שלא יכולה להיעשות ללא כסף אמריקאי, אבל שעשויה שלא לעניין אף צופה אמריקאי, בשעה שהיא בוודאי תהפוך לסרט פולחן נצחי בקרב צופים באירופה, שיהנו מכך שהסרט — שאמנם משגר לא מעט עקיצות למוזיקה האירוויזיונית ולפוליטיקה בין המדינות המתחרות — עושה זאת ברצינות גמורה ובהקפדה מרשימה, כולל תפקיד משנה לגרהאם נורטון, השדרן הבריטי הקבוע לתחרות.

הסרט לא רק מציג את אחורי הקלעים, אלא מקדיש זמן מסך נכבד לתחרות עצמה, על שני שלביה (חצי גמר וגמר), כולל פארודיות מוזיקליות מבריקות לסגנון הצפוי של השירים שנשלחים על ידי כל מדינה: הפופ השבדי, הקיטש הבריטי, הרוק הכבד התיאטרלי הפיני, הבלדה היוונית והקאמפ האופראי הרוסי. לתוהים: אין אמנם נציג ישראלי בסרט, אבל יש למדינה נוכחות קטנה ונכבדת כאחת הבולטות בתחרות. תזכורת: פארל ומקאדמס ביקרו באירוויזיון בתל אביב בשנה שעברה לצורכי תחקיר לפני תחילת הצילומים, ונראה שכמה שוטים של הקהל התל־אביבי נכנסו לסרט.

עד כמה הסרט נאמן לכל שלבי התחרות? עוד לפני שהוא מגיע לצהלות השמחה של הזוכים, הוא מכיל סצינה ארוכה, מפורטת ומותחת של שלב הניקוד, כשברקע מתנגן קטע מרגש ודרמטי של ההרכב האיסלנדי סיגור רוס. איזו הברקה: אפשר שמעתה כל שלב ההצבעה באירוויזיון ישודר לרקע הקטע הזה?

ממש כמו “בננות”, גם המסר של “האירוויזיון” טוען שהעיקר בתחרות הזמר הזאת הוא לא הניצחון, אלא עצם ההגעה אליה, שמהווה הגשמה של חלום ומימוש עצמי. האופן שבו פארל ושותפיו קולטים את המנטליות שמאחורי האירוויזיון היא ההצלחה הגדולה של הסרט: עם אלמנטים של פולחן כמו־דתי ואקסטזה לאומית, שככל שמקניטים ומקטינים אותו, כך בעצם אוהבים אותו יותר.