שגרירת אתיופיה ברמת החייל

שוק צפון ברמת החייל, ארבעה ימים אחרי הפתיחה מחדש. התנועה עוד יחסית דלילה אבל כבר ב־12:00 מתקבצים כמה סקרנים ליד "ללה", הדוכן החדש של האוכל האתיופי בשוק. מאחורי הדלפק עומדת ירדן אדנה, ולכל מי שמבקש היא מסבירה ש"כאן אוכלים בריא". את הדוכן השיקו ירדן ואמא שלה ללה בדיוק שבוע לפני תחילת הסגר. עכשיו הן מקוות לפצות על החודשים ללא עבודה. הן עלו ארצה ב־1984 דרך סודן והגיעו למרכז קליטה בנהריה. משם עברו לקריית ים, אשדוד, נס ציונה ורחובות, שם ללה גרה כעת. ירדן חיה עם בן זוגה ושלושת ילדיה במושב בשרון.

מימין ללה אדנה וירדן אדנה צילום: תומי הרפז

"הייתי בת 4 כשעלינו”, מספרת ירדן, “אבל אני זוכרת שבמשך תקופה ארוכה היינו עייפים רק מהמסע והכי קשה היה לי עם האוכל". לדברי ללה, "כשהגענו למרכז הקליטה, הילדים האתיופים היו בהלם מהאוכל. הם לא הסכימו לאכול כלום ממה שהוגש להם. ועד היום ירדן הכי אוהבת אינג'ירה, הלחם האתיופי". וירדן מוסיפה: “גם הילדים שלי. אבל כשאני הייתי ילדה, הוא אף פעם לא יצא מחוץ לדלת. התביישנו בו. אם חברה לבנה היתה באה, לא היינו מגישים לה את האוכל הזה, כי אנחנו אוכלים אותו בידיים". אבל עכשיו יש לה ייעוד: להביא את המטבח האתיופי למודעות. "זה מטבח מאוד בריא", מסבירה ירדן, "ואני רוצה לשמר אותו ולהפוך אותו למשהו שיבשלו בכל בית. אוכל הוא עניין מקרב. את האינג'ירה, שהיא בכוונה בצורה עגולה, אוכלים כולם יחד סביב השולחן. לאט, יחד, מאוד שונה מהמזון המהיר של היום".

הכוכבת ב”ללה”, אם כן, היא האינג'ירה השטוחה נטולת הגלוטן, שעשויה קמח טף ובעלת טעם מעט חמצמץ. היא פרוסה על צלחת ההגשה ולצדה מגוון תבשילים: צמחוניים מאפונה, עדשים או חומוס וגם תבשילי פרגית בתיבולים שונים, חלקם חריפים וחלקם פחות. "כולם פה אוהבים חריף!", צוחקת ירדן, כשאני שואלת אם היא עושה התאמות לחיך הישראלי. "ככל שהם אשכנזים יותר, ככה הם אוהבים יותר חריף. את כל המתכונים אני מעבירה קודם כל דרך אמא שלי, אני מביאה את הרעיונות, היא מלמדת אותי את הבסיס ואז אנחנו עושות ניסויים יחד. אני נצמדת לאותנטי, עושה הכל כמו האמהות והסבתות. חוץ מעניין ההגשה עם סכו"ם, על זה ויתרתי", היא צוחקת.

מאיפה חומרי הגלם?

"חלק מהתבלינים אפשר לקנות כאן, ואת השאר אנחנו מייבאות מאתיופיה" מספרת ירדן. “יש למשל את תערובת הצ'ואו, שמאוד פופולרית במטבח האתיופי ואפשר לשלב אותה בכל דבר: בשר, ירקות ופסטה; או תערובת האוואזה שמורכבת משום, פלפלים וג'ינג'ר, ויש תערובת דוקוס למי שלא אוהב חריף".

זו לא המסעדה הראשונה שפותחת אדנה, היזמית בנשמתה. ב־2013 כבר פתחה מסעדה באותו השם ברחובות שנסגרה כעבור שנתיים. "עד היום שואלים אותי איפה המסעדה", מספרת ללה. מאז הספיקו השתיים להיכנס להרפתקה של המצאת מתכון משלהן לעוגיות מקמח טף, וירדן גם הפעילה במשך תקופה דוכן בשוק האוכל בדיזנגוף סנטר ולמדה לתואר בקרימינולוגיה באוניברסיטה הפתוחה. את ההחלטה לפתוח בשוק צפון קיבלה מהר: "רציתי מקום בתל אביב. הבנתי שלפה אני אביא משהו ייחודי, כי לרוב המבקרים לא יצא להכיר את האוכל הזה. אני בטוחה ששלושת החודשים הקרובים יהיו קשים, אבל יש לי עוד הרבה תוכניות להמשך".

קשה לכן בעולם המסעדנות יותר מלאחרים?

"יש לפעמים לקוחות שעושים לנו טובה כשהם טועמים את האוכל האתיופי, אבל זה רק מדליק אותי יותר", צוחקת ירדן. "אני מסבירה להם שהם לא עושים לי טובה ושכדאי להם לנסות, ולרוב הם לא מתחרטים. מקולגות בתחום המסעדנות כן יצא לנו לשמוע כל מיני הערות כמו 'מעניין אם תשרדו'. אפילו אנשים מהעדה אומרים עליי לפעמים שאני מעזה יותר מדי. אבל יש לי מטרה, לא רק שיטעמו ויקנו את האוכל שלי, אלא שזה יהיה אוכל שיהיה בכל בית".