ירמי פינקוס: "גרוטסקה היא סטייה פנימית שלי"

המבט, ההתבוננות, הם כלי העבודה המרכזיים של ירמי פינקוס - מאייר, קומיקסאי וסופר. פינקוס אוהב להסתכל על העולם ועל אנשים, להשהות את המבט עוד כמה שניות. במיוחד אם אלה דברים קצת חריגים, משונים. אם רובנו נפנה מהם את המבט, אז הוא דווקא יתעכב. זה מיתרגם אצלו מיד לקווים של איור, מזין את היצירה.

החודש זכה פינקוס בפרס משרד התרבות לעיצוב, בתחום האיור, בגובה 50 אלף שקל.

פינקוס (54) נולד בתל אביב וגדל בשכונת פלורנטין. הוא למד עיצוב גרפי בבצלאל. ב־1996 היה בין מייסדי קבוצת הקומיקס "אקטוס טרגיקוס", שימש כמבקר אופרה ותיאטרון בעיתון "העיר", כתב טור קומיקס יומי לעיתון הגרמני "פרנקפורטר אלגמיינה", וב־2000 הקים את המסלול ללימודי איור במכללת שנקר, שם הוא מלמד היום וקיבל תואר פרופסור. הוא גם היה ממקימי "ספריית נוח", הוצאת ספרי קומיקס. אבל פינקוס פנה גם אל הכתיבה, ונהפך לסופר מצליח. הוא פרסם שלושה רומנים שזכו לשבחים: "הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט", "בזעיר אנפין", ו"רווקים ואלמנות" מ־2017. הוא מתגורר בתל אביב עם בן זוגו, אב לבן.

ירמי פינקוס צילום: תומי הרפז

את הפרס קיבל אמנם על עיצוב, אבל היצירה שלו מגוונת. "הפעילות הבינתחומית זה משהו שנכפה עליי על ידי עצמי", הוא אומר. "אם הייתי מתכנן קריירה בצורה יותר מסודרת, יכול להיות שהייתי נוזף בעצמי על התנודות האלה, שיש בהן חיסרון אחד בולט: ההתקדמות בכל אחד מהמסלולים אטית יותר כי האנרגיות מפוזרות. מצד שני אני אף פעם לא משתעמם. כיוצר קשה לי לחזור על אותו דבר פעמיים, המעברים האלה הם כמו אוויר לנשימה. אבל בכל מה שאני עושה יש מאפיין קבוע, וזה הסיפור. בין שזה סיפור מצויר ובין שרומן, אפילו בקריקטורה יש סיפור שמרוכז בדימוי אחד”.

אבל בכל המסלולים שלך אתה עובד עם המבט, לראייה ולהסתכלות יש משמעות קריטית בעבודה שלך.

“היתה מרצה דגולה לרישום, פרידל שטרן, הקריקטוריסטית הראשונה בארץ. היא היתה אומרת תמיד, עם קצת טעויות בעברית - ‘תמששו את המציאות בעיניים’. זה מסביר הכל”.

צילומים: ירמי פינקוס

פינקוס מנסה “להעביר את העין לחושים אחרים ולתת תשומת לב לאי־סדרים במציאות. כולנו יודעים שאין בן אדם סימטרי אבל קשה לנו לשים לב שיד אחת ארוכה מהשנייה. לשים לב לשברים קטנים כאלה בסכימות, זו רגישות שאתה מפתח כרשם — לא להאמין לדבר הראשון שאתה רואה אלא להשתהות עוד עשר שניות על כל דבר. דיוויד הוקני אמר משפט נפלא: 'הטעות היא הביטוי האמיתי של האינדיבידואל'”.

הרגע הענקת פשר לחיי.

"אם אני כיוצר עושה משהו שאין בו טעות, מצייר מושלם עם פרופורציות נכונות - אין בזה שום דבר אישי. הטעות נובעת ממשהו אישי, מהמגבלות שלך. אני, למשל, לא אוהב לצייר כלי רכב. זו מגבלה שלי. אז אני בדרך כלל מצייר אותם עם שגיאה, והשגיאה הזאת היא ביטוי לאופן שבו אני מתייחס לעולם. זו המשמעות של היצירה העצמאית: הטעויות שלך. רק אתה עושה אותן, לא אף אחד אחר. אם אתה לומד שטעות זה לא דבר רע, אתה נהנה ממנה וגם הקהל שלך נהנה ממנה".

פינקוס קצת מתמחה בטיפוסים תמהוניים, אנשי שוליים, או סיטואציות משונות. נמשך לגרוטסקה. זה מוזר, כי מה בסך הכל אנחנו רוצים? קצת הרמוניה. "זה משעשע אותי, זו סטייה פנימית", הוא אומר, "אבל היא נותנת לי עוד רובד למפגש עם המציאות. הרי מה שזוכרים מהמציאות זה דווקא את השברים שלה. לשברים יש יותר כוח רגשי. אם את ביוון, את זוכרת את הנופים והחופים או את הפח במסעדה שאכלת בה? הייתי פעם בטיול בקרואטיה ונסעתי על קו החוף הנפלא, בין ההרים ועצי האורן והים. פתאום אחרי גבעה, צץ מפעל ענק, חלוד, נטוש, מימי הקומוניזם, והוא תקוע בתוך הנוף המשגע הזה. את הנוף שכחתי, אבל את המפעל אני לא שוכח”.

זה קורה אצלך גם בספרות. אלה המצבים והדמויות שאתה מתאר. שחקניות מזדקנות בקברט דועך, מריבות חסרות פרופורציה במשפחה זעיר בורגנית, וכמובן רווקים ואלמנות.

"נכון, זו הסיבה שאני מסתבך כל הזמן. אם עובר אדם משוגע ברחוב, הוא בדרך כלל יציק לי ולא לאחרים, כי אני זה שאצור איתו קשר עין ארוך בחמש שניות ממה שהוא רגיל. חמש שניות זה מספיק כדי ליפול ברשתו של מטורף. או של כל אחד אחר. הרי כולם רוצים תשומת לב".

פינקוס אומר שהסיפור והמבע הקומי הצילו אותו מאז שהיה קטן, "ילד חנון שאין לו מה להציע בשום תחום שמקובל על הילדים” והאיור היא דרך מצוינת בשבילו להשיג שליטה במציאות, וגם לייצר מציאות אלטרנטיבית. אגב, גם הספרות.

באיור, בקו עיפרון אחד אתה מתאר משהו שבספרות אתה נזקק למאות מילים לתאר. זה מתסכל?

"אני מתעסק עם זה כל הזמן: שואל את עצמי מה נכון לתאר בציור ומה נכון לתאר במילים. בציור מאוד קשה לתאר רגש. כמו בסרט אילם, השחקנית צריכה להתעלף כי היא לא יכולה לומר 'אני מבוהלת', היא צריכה לפעור עיניים כי היא לא יכולה לומר 'רע לי'. בזה הספרות יותר מיומנת. לעומת זאת, את העולם החיצוני קל יותר לתאר בציור. בדימוי".

את ימי הקורונה העביר פינקוס בסטודיו שהקצתה לו עיריית תל אביב, שם כתב את הרומן הבא שלו, שמתרחש במילייה של ציירים תל־אביבים. וגם ספר ילדים חדש.

ובנוגע לפרס ("מיד קניתי נעליים חדשות בצבע חרדל, הרבה זמן רציתי כאלה"), הוא נהנה ממנו לא רק בגלל הכסף והכבוד, אלא בעיקר בגלל האהבה כלפי היצירה שלו. "אני באמת לא רודף כבוד אבל כן רודף אהבה", הוא אומר. "זה גם פרס חשוב כי נדיר למצוא פרסים לעיצוב שמכירים באיור כתחום עיצוב. בשנה שעברה זכה בו דוד פולונסקי, כך שאני מאוד שמח שהאיור תופס מקום חשוב בקטגוריית העיצוב".