עם אימלדה בסלון - פסטיבל דוקוסטרים עולה לרשת
במקום “דוקאביב" שנדחה עולה לרשת מיני־פסטיבל “דוקוסטרים", ומציע סרטי תעודה חדשים ומדוברים על אימלדה מרקוס, מוזיקאי מסתורי ומתנחל מתלבט
החודש היה אמור להתקיים פסטיבל דוקאביב בפעם ה־22 אולם הסינמטקים ושאר בתי הקולנוע עדיין סגורים, אז נכון לעכשיו הפסטיבל נדחה ומתוכן להיפתח ב־3 בספטמבר (גם פסטיבל הקולנוע של חיפה, פסטיבל הקולנוע של ירושלים, פסטיבל סרטי הסטודנטים ופסטיבל הקולנוע הגאה ישבצו עצמם לחודשים ספטמבר עד דצמבר, בתקווה שעד אז העולם יחזור לשגרה). אבל כדי לא להשאיר את אוהדי הקולנוע התיעודי ללא פסטיבל במאי, ארגנו אנשי דוקאביב אירוע חלופי בשם “דוקוסטרים”: מיני־פסטיבל לצפייה ביתית שיכיל 20 סרטי תעודה, עשרה מהם בינלאומיים, ממיטב הסרטים שהוצגו בדוקאביב בשש השנים האחרונות, ועשרה מהם סרטי ביכורים ישראליים שהוצגו בדוקאביב 2019. האירוע ייפתח ביום רביעי ויימשך עשרה ימים, במהלכם יתקיימו גם שיחות זום של יוצרי הסרטים מהארץ ומהעולם עם חוקרי קולנוע מקומיים. מחיר לצפייה בסרט הוא 10 שקלים, ובעבור 80 שקל תוכלו לצפות בכל הסרטים (הכל נמצא בלינק: www.docaviv.co.il/org). הנה כמה הצעות מבין מה שכבר ראינו:
- מה שסרט אחד בנטפליקס יכול לעשות למכירת נעליים
- טום קרוז ונאס"א מתכננים: צילומי סרט בחלל החיצון
- בלי לערב הורים: ביקורת על הסרט "משפחת ווילובי"
“קינגמייקר”. הבכורה הישראלית לסרטה החדש של לורן גרינפילד (“המלכה מוורסאי”), שהוקרן לראשונה בפסטיבל ונציה האחרון. הסרט יוצג ביוני ב־HOT8, וזו הזדמנות לצפות בו כבר השבוע. גרינפילד, שכצלמת סטילס וכיוצרת תיעודית עוקבת כבר שנים אחרי חייהם הנוצצים והמלאכותיים של הנובורישים, מתבוננת בסרטה החדש באשה שהכי הפכה מזוהה עם עושר עצום ואטימות חברתית: אימלדה מרקוס, שהיתה הגברת הראשונה של הפיליפינים עד אמצע שנות ה־80 והתפרסמה בין השאר בגלל ארון הנעליים שלה שהכיל אלפי זוגות. הדמויות בכל סרטיה של גרינפילד (חפשו את “דור עושר” שלה באמזון פריים) הן גרסאות עכשוויות למארי אנטואנט, נשים עשירות ומנותקות שלרוב הגיעו מרקע עני והכסף והזהב עלה להן לראש.
אימלדה מרקוס בקינגמייקר צילום: Lauren Greenfield
מרקוס עדיין גרה בפיליפינים (אחרי גלות קצרה בארצות הברית, שבה מת בעלה הרודן פרדיננד מרקוס), והיא עדיין מנסה לשמור על פאסון של עושר ושררה. יותר משגרינפילד מראיינת אותה, היא מתעדת את האופן שבו מרקוס מנסה לביים אותה ואת סביבתה, כדי להמשיך ולייצר את האשליה שהיא עדיין האשה החזקה והמשפיעה שהיתה פעם. קצת מצחיק לראות כעת את “קינגמייקר”, אחרי שבעת פרקי “טייגר קינג”, כי מתברר שגם מרקוס, ממש כמו ג’ו אקזוטיק ושאר הדמויות בסדרה התיעודית של נטפליקס, הלכה לקנות לעצמה חיות בר אפריקאיות ופינתה אי שלם מתושביו כדי להקים בו גן חיות עם נמרים, זברות וג’ירפות. השנה התברר לעולם שאיסוף חיות בר הוא סימפטום לפסיכופתיות.
“מחר כבר עבר”. באמצע שנות ה־80 בועז גולדברג ודן שדור היו חלק מהשלישייה שארגנה את ליין מסיבות הבריטפופ “גלורי נייטס” (דנה קסלר היתה השלישית). כמה משונה לגלות ששניהם הם כעת יוצרים תיעודיים: שדור חתום על “קינג ביבי” (וינחה השבוע מפגש במסגרת הפסטיבל); וגולדברג הביא למסכים בשנה שעברה את הסרט הזה, שבו הוא עוקב אחרי הקריירה האניגמטית של צ’רלי מגירה (גבי אבודרהם בשמו האמיתי), אחד המוזיקאים המרתקים שפעלו באנדרגראונד הישראלי ומת ב־2016 בברלין, רגע לפני שאולי היה מצליח לפרוץ לזירה הבינלאומית, בין השאר בחסות המפגש שלו עם המלחין מקס ריכטר בעת העבודה על “כנס העתידנים” של ארי פולמן. גולדברג זיהה מוקדם את הפוטנציאל של מגירה/אבודרהם - תחילה כשותף מוזיקלי ואז כמושא צילום - והתחיל לתעד אותו מאז 2000. הסרט שלו מציג את הגיבור שלו כדמות ללא ביוגרפיה, וכמי שנוכחותו של הבמאי קצת מסתירה את מושא התיעוד שלו. זה סרט שלא עוזר לפצח את חידת צ’רלי מגירה, אבל כמותו הוא יצירת שוליים כמעט מחתרתית, ששמה דגש על פוזה ומוזיקה.
“הדברים הקטנים”. זה כמעט סרט ביתי, וככזה הוא ארוך מדי, אבל יש בו כמה וכמה רגעים יפים ומרגשים של התבוננות. יהודה פרומן, בנו של הרב השנוי במחלוקת מהתנחלות תקוע מנחם פרומן, קיבל מצלמה מהבמאית מיכל אהרונסון וצילם את עצמו במשך שנים, מהמכינה הקדם־צבאית דרך השירות שלו בצבא, כשבאמצע הוא מתעד את ימיו האחרונים של אביו. גסיסתו ומותו של אביו שולחים את יהודה, הצעיר שבילדיו, למסע מייסר סביב שאלות של אמונה ושייכות. כמו עם “מול התוהו שבה” של יעקב ינאי לין ו”בת הרב” של רחלי וסרמן, גם “הדברים הקטנים” חושף שהשאלות של אמונה וקשר עם אלוהים יהיו תמיד נגזרת של קשר בין ילדים ובין האבא שלהם, בייחוד כשהאב הזה הוא רב גדול.
