שובו של המיזנתרופ: סיינפלד עושה קאמבק מוצלח

ג’רי סיינפלד, כוכב ומיוצרי הסדרה האגדית “על כלום”, חוזר אחרי 22 שנה למופע סטנד־אפ טלוויזיוני, שעלה השבוע בנטפליקס, עם מסר ניהיליסטי נוסף - “אף אחד לא רוצה להיות בשום מקום”.

אבל בקומדיה הכל זה עניין של תזמון, ודווקא אמירה זו, כשבניו יורק - העיר שבה הצטלם והתקיים הסטנד־אפ הזה - כולם נדרשים להישאר בבתיהם, ובמקומות אחרים בעולם רק עכשיו משתחררים מהסגר, כמו גם כל התיאור שלו על המיאוס מ”לצאת” - לא יכולה היתה להיות פחות רלבנטית. כי מי לא היה רוצה לצאת בימים אלה ולראות הופעה של “קומיקאי מהניינטיז”, כמו שהוא מגדיר את עצמו (וכך מקדים רפואה למכה). מילא, את המופע הזה בין כה וכה צורכים בנטפליקס, כמו הכל בימים אלה.

ג'רי סיינפלד צילום: Jeffery Neira/ NETFLIX

חוץ מזה, שלסיינפלד יש ב”23 שעות להרוג” עוד אמירות, התבוננויות, תובנות ובדיחות על הקיום האנושי, שדווקא נכונות והולמות ומשעשעות, כדרכו. חלקן אפילו נכונות למופע עצמו. לטענתו, יש בעולם שני מצבי צבירה עיקריים: “באסה” ו”סבבה” (כשירה של נטע ברזילי) — רק לפיהם אפשר לדרג דברים, וגם עובר קו דק ביניהם. מה שהוא סבבה יש בו גם באסה, ולהפך. הכל נע בתוך המנעד הזה ומתלכד בו. גם המופע של ג’רי, שבעיקרון הוא לגמרי סבבה, יש בו גם משהו שהוא באסה.

נתחיל מהאחרון. לבד מכמה עדכונים טכנולוגיים עכשוויים, ההומור של סיינפלד נשאר אותו הדבר, כולל כמה בדיחות “אשתי” שמרגישות מיושנות. זה לא מחויב המציאות. די בלראות את העונה האחרונה של “תרגיע”, של שותפו ליצירת “סיינפלד” לארי דיוויד, כדי להבין את זה; או את “אפטר לייף” של ריקי ג’רווייס, גם הוא התפרסם לפני 20 שנה לראשונה, וידע להתקדם, להשתנות ולהשתכלל. הסדרה הנוכחית שלו בנטפליקס היא הסיטקום הבריטי הנצפה ביותר בעולם.

ועכשיו לעיקר: המופע הוא סבבה. סיינפלד יודע את העבודה (כל מי שהלכו להופעות שלו בישראל חוו זאת). האיש שידע לאבחן בדיוק רב אנשים שהם אנטי־דנטיים, דאבל־דיפרים וקלוז־טוקרים, ממשיך לתצפת על האנושות גם היום במיקרוסקופ מיזנתרופי, שמדבר אל הלב של כולנו. הוא מספק קטעים מעולים ומדויקים על היחס שלנו כלפי הטלפונים הניידים שלנו, לטקסטים שאנחנו משגרים זה לזה, ולטכנולוגיה בכלל ותוהה בצדק “אם הטלפונים נהיים חכמים יותר, למה אנחנו לא?”.

הוא פותח את המופע בצלילה ממסוק לתיאטרון ביקון בברודוויי, ומוריד את חליפת הצלילה ונשאר עם חליפה מחויטת מתחתיה, באקט סופרמני, כמו הגיבור האהוב עליו. המעשה הזה גם חושף גיבור אחר מהאגדות: פיטר פן. ג’רי סיינפלד, בן 65, מגלה שהוא נהנה מאוד מהגיל הזה שבו הוא לא צריך לעשות שום דבר שלא מתחשק לו לעשות, אבל נראה נערי וצעיר.

הנרגנות שיוצאת מפיו נוגדת את המראה הזה אבל הוא מודע היטב לגילו, לכך שהוא נחשב למישהו שאולי עבר זמנו, שהוא מדבר אל קהל שזוכר לו חסד סיינפלדי, לעובדה שהוא התחתן בגיל מאוחר, ועבר צד מלהיות רווק מושבע ללהיות איש משפחה למופת מבלי להניד עפעף -הוא פשוט הרחיק את עצמו מכל חבריו הרווקים, הוא מספר. הוא מבין שהוא והעולם השתנו. הוא גם יודע שהוא כבר לא הסטנדאפיסט שחי חיים פשוטים ומעוררי הזדהות, אבל ככה זה. “החיים שלכם דפוקים? גם שלי”, הוא אומר בקולו היבבני. ואז מתקן - “טוב, שלי אולי פחות”.