הסדרה "הקנוניה נגד אמריקה" מצביעה על עליית האנטישמיות בארה"ב

"אנטישמיות מתעוררת מחדש באמריקה, וניכר כי בימים אלה נעשה בארצות הברית מאמץ מכוון להגדיר אנשים כ'פחות אמריקאים'", אמר יוצר הטלוויזיה המהולל דיוויד סימון במסיבת עיתונאים לפני כחודש שבה הציג את הסדרה החדשה שלו "הקנוניה נגד אמריקה". "העלייה בשנאת זרים ופחד מפני האחר הם הסיבה שהסדרה הופקה כעת, היא רלבנטית להדהים".

יש משמעות רבה לכך שמי שאמר את הדברים האלה הוא מיוצרי הטלוויזיה החשובים ביותר בעולם, שיצר את "הסמויה", שכבר עם עלייתה ב־2002 הוכתרה כ"סדרה הטובה ביותר ששודרה בארה”ב אי פעם". הסדרות של סימון עוסקות תמיד במבנים חברתיים ובנפילתם.

ג'ון טורטורו בסדרה “הקנוניה נגד אמריקה". "רלבנטית להדהים" צילום: Michele K. Short, באדיבות yes

הטלוויזיה שלו היא בדיונית וסוציולוגית, הוא נוגע בנושאים שהם נפיצים, מעניינים, וגם רבי־מעלה בחשיבותם. לכן, אם סימון עוסק באנטישמיות, סימן הוא שנושא זה מצריך התייחסות בארה”ב של היום. מה שבטוח - סימון יעביר את המסר בצורה מקורית ולא מתפשרת, כהרגלו.

במיני־סדרה החדשה של סימון "הקנוניה נגד אמריקה" יש שישה פרקים, ומככבים בה וינונה ריידר וג'ון טורטורו. היא מתרחשת ב־1940 בניוארק שבניו ג'רזי, ומבוססת על ספר בעל אותו שם של פיליפ רות, מגדולי הספרות האמריקאית של המאה ה־20, שיצא לאור ב־2004. מדובר בעלילה מדומיינת שבה צ'ארלס לינדברג, טייס אמריקאי וגיבור לאומי, נבחר כנשיא ארה”ב, ומקדם אג'נדה אנטישמית וגזענית.

הוא חותם על הסכם לשיתוף פעולה עם אדולף היטלר, ועד מהרה מעביר לא־יהודים לשכונות יהודיות כדי שיעברו תהליך של "אמריקניזציה", והופך את ארה”ב למדינה פשיסטית. העלילה מסופרת דרך עיניו של פיליפ, בן למשפחת לוין היהודית, והיא תעלה לשידור מחרתיים ב־17 במרץ, ב־HBO (אצלנו ב־yes, HOT וסלקום TV). זאת בתקופה שבארה”ב נושאים כגזענות, שנאת זרים ושנאת יהודים, הם רגישים ואקטואליים כאחד, כשהנשיא הנוכחי של ארה”ב דונלד טראמפ מהדהד את עקרונות “קודם אמריקה” של אותו לינדברג מלפני 80 שנה.

לפני שהיה יוצר טלוויזיה עבד סימון כעיתונאי ב”בולטימור סאן”. הסדרות שלו מ”רצח מאדום לשחור” ועד "הקנוניה" - כולן מקוריות, יסודיות, עמוקות, אמיתיות, הומניות, רודפות צדק, חכמות, מרתקות, לא מתפשרות, ומהוות מסמכים עיתונאיים בעלי חשיבות חברתית. מאז נקבע ש”הסמויה”, סדרה על סוחרי סמים בבולטימור והשוטרים המנסים ללכוד אותם (לפחות זאת נקודת המוצא), היא הטובה ביותר ששודרה אי פעם, התחרו זה בזה מבקרי הטלוויזיה, התרבות והאקדמאים שאף לימדו את הסדרה באוניברסיטאות, על סופרלטיבים שייקשרו בשמה.

במאמר שפורסם ב”ניו יורק טיימס” הושוותה הסדרה ליצירתו של צ’רלס דיקנס. אחרי הסופרלטיב הזה זרמו השוואות לגדולי תרבות נוספים, בהם בלזק, שייקספיר וטולסטוי. מבקר הספרות וולטר בן מייקלס תרם את ההשוואה שלו: “היופי והקושי שבצפייה ב’סמויה’ באנגלית - בשפתם רבת הצורות של סוחרי הסמים והשוטרים בבולטימור של המאה ה־21 - מקבילים לקריאת דנטה באיטלקית של המאה ה־14”.