זיכרון של ציור

העבודות של מאיה גולד ב"חוטים", תערוכת היחיד שלה בגלריה עינגא בת"א (עד ה־14.3), עשויות דימויים קטנים על בדים גדולים. רק במבט מקרוב מבינים שהדימוי הוא רקום — עשרות תפרים בצורת איקס שמרכיבים פרחים וציפורים. דימויים שהם גם עדינים מאוד וגם בולטים מאוד בנוכחותם. "עד עכשיו רק ציירתי", מספרת גולד. "גם בתערוכה הזה אני קוראת לעבודות 'ציורים', היה לי קשה להתרגל לעניין הזה שאני בעצם רוקמת”.

גולד (41) היא אמנית פעילה כבר כשני עשורים. היא גדלה בבית שמש, למדה אמנות לתואר ראשון ושני בבצלאל (שם היא גם מלמדת זה 13 שנה), ובסלייד סקול בלונדון. כ־15 שנה עבדה עם גלריה אלון שגב שהציגה תערוכות יחיד שלה, והציגה תערוכות נוספות בארץ ובעולם. לפני שנתיים עברה לחיות כמחצית מהזמן בבריסל והיא מחזיקה סטודיו גם בבריסל וגם בת"א. “העובדה שאני מלמדת בבצלאל משאירה אותי פה, זה קשר שחשוב לי לשמור עליו”, היא אומרת.

עטיפת אלבומו של שלמה ארצי צילום: מאיה גולד

למה דווקא בריסל?

"כמו אמנים ישראלים רבים, סבלתי מזה שקשה מפה להוציא את האמנות שלי החוצה. התחלתי לבדוק מקומות לשכור בהם סטודיו באירופה וכשנסעתי לפגישה בבריסל התאהבתי בעיר, בממדים הלא גדולים שלה שמזכירים לי את ת"א. היא גם משעממת כמו שאני צריכה", היא צוחקת. "והיא רחוקה רק שעה וחצי מפריז ושעתיים מלונדון ויש בה סצנה חזקה ומעודכנת של אמנות קונספטואלית”.

מאיה גולד צילום: אוראל כהן

איך התגלגלת מציור לרקמה?

"זה התחיל במקרה. מתיקון של וילון שהייתי צריכה לעשות בבית בבריסל. אחרי הווילון נשארתי עם חוטים ופתאום זה הרגיש לי נכון. מאז שהתחלתי לעסוק באמנות מלווה אותי העניין הזה של לבוא בחוסר ניסיון לטכניקה מסוימת. כאן למדתי את הטכניקה מסרטונים ביו־טיוב ואין סוף ניסיונות הלכו לפח. זו שפה חדשה שלמה. הציורים שהדימוי הקטן רקום בתוכם מבחינתי מספרים סיפור — סיפור לפיו היה פה פעם ציור נוף, היתה התרחשות, והיא התאספה לתוך הדימוי הקטן האחד. הוא בעצם הפך להיות הזיכרון של הציור".

לצד עבודת האמנות שלה הספיקה גולד בשנים האחרונות גם לשתף פעולה בשני פרויקטים יוצאי דופן: הראשון היה סדרת ציורים שיצרה עבור אלבומו של שלמה ארצי "אושר אקספרס" ב־2012, והשני כששלומי שבן וחוה אלברשטיין השתמשו בציורים שלה לסדרת ההופעות המשותפת שלהם שעלתה ב־2017.

"העבודה עם ארצי החלה כשהוא חיפש רעיון לעטיפה", היא מספרת. "שלחתי לו כמה סקיצות שהוא מאוד אהב, מה שהוביל להרפתקה של חצי שנה בה ציירתי כל אחד מהשירים באלבום שלו. אני קיבלתי רק טקסטים, ויצרתי סדרה של ציורי שמן שאחר כך גם הודפסו כחוברת שצורפה לאלבום. בהתחלה הוא

לא ממש הבין מה זה אומר ציור שמן, לא הבין שאני לא מאיירת. היו שם הרבה חיכוכים וריבים אבל למדתי ממנו המון. הוא בא לסטודיו, ניסה לצייר. היה קשה ומצחיק, והוא איש מדהים. בסוף הפרויקט מכרתי את כל 16 הציורים, כסדרה, לאחד האספנים שלי".

ומה עשית עבור שבן ואלברשטיין?

"זה היה סיפור שונה לגמרי. הם פנו אלי וביקשו להשתמש בציורים שלי למופע המשותף. בחרנו את אחד מציורי השמיים הקיימים שלי וכל פעם הוספו או הורדנו דימוי בהתאם לשירים מתוך מגוון עבודות קיימות. זה לא היה קרוב מבחינת מאמץ למה שעשיתי עם ארצי, כי חוץ מבלון אדום וברוש לא ציירתי עבורם כלום במיוחד, אבל זה היה מאוד מרגש. ראיתי את ההופעה שלהם ארבע פעמים, ונהניתי וסבלתי במקביל לראות את הברוש והבלון שלי בגודל עצום כזה על הבמה והם אפילו הופיעו בחיקוי שעשו ב'ארץ נהדרת' לאלברשטיין ושבן. זו כנראה פסגת ההצלחה שאני יכולה להגיע אליה בארץ", היא צוחקת.