רוני קובן חוזר לתיאטרון: "אין יותר קתרזיס מזה"

ההצגה של מחזה הביכורים של רוני קובן "נדל"ן" לפני עשור היתה אחד הרגעים המסעירים בחייו. עד כדי כך שהוא נהג לנסוע עם השחקנים לכל היכלי התרבות בארץ — עד שאמרו לו שזה מביך. הוא החל כמעט מיד לכתוב את מחזהו השני, "אינטימיות”, אבל עברו עשר שנים עד שהושלם.

קובן מספר שההשראה ל"אינטימיות", שיעלה ב־29 בפברואר בתיאטרון בית ליסין, הגיעה כששמע את השיר “אתם זוכרים את השירים" באלבום שיהודית רביץ ואחיה יעקב הוציאו ב־2010. "היה בזה משהו כל כך קריסטלי ואינטימי", הוא אומר. “משם התחלתי לכתוב וזה גם השיר שפותח את ההצגה. אחרי קריאה לא מוצלחת בזמנו נשאבתי לטלוויזיה ושמתי את המחזה בצד. לפני שנה וחצי ציפי (פינס, מנכ"לית בית ליסין — מנ"ש) התקשרה אליי ואמרה שנזכרה במחזה וחייבים להעלות אותו. אמרתי לה, 'אני מוכן להיכנס לזה בחזרה רק אם לא תשברי לי את הלב', כלומר בתנאי שזה באמת יעלה". בעקבות זאת קובן נכנס למרתון כתיבה בליווי דרמטורג התיאטרון אבישי מילשטיין ופינס עצמה, והמחזה הושלם.

רוני קובן צילום: אוראל כהן

"אינטימיות" היא דרמה קומית משפחתית מלווה בשירים ישראליים שבמרכזה ארבע נשים: האם חוה, כוהנת שירה בציבור ואלמנת צה"ל, ושלוש בנותיה - פרידה שהיא כתבת צבאית בכירה, נעמה שלא מצליחה לתחזק מערכות יחסים ומיה המורעלת שחולמת להיות קרבית. כשמגיע אל בית המשפחה קצין צה"ל עם ידיעה מרעישה שיכולה לשים קץ למלחמה שמתחוללת בחוץ, מתחילה מלחמה פנימית בבית, צפות דילמות כמו טובת המשפחה מול הסיכוי לאהבה והאישי מול הלאומי ומתגלים סודות מהעבר. את ההצגה ביים אמיר וולף ומשתתפים ליאת גורן, גל אמיתי, יעל וקשטיין, מאי קשת ודניאל היב.

מההצגה "אינטימיות" בבית ליסין צילום: אור דנון

קובן שמוכר לצופי הטלוויזיה מ"עובדה", "יוצאים מהכלל" ומתוכנית הראיונות שלו, זוכת פרס האקדמיה "פגישה עם רוני קובן", החל דרכו בכלל בתיאטרון, בתיכון לאמנויות תלמה ילין. כאיש טלוויזיה הוא נגע בתחום לפני שלוש שנים כשנמנה עם היוצרים של סדרת דוקו על חנוך לוין. "באתי מתיאטרון, יש לי חולשה לתיאטרון ומבחינתי מאחורי קלעים של תיאטרון זה מקום שמחזיר אותי מיד לילדות שלי. אין לי שם הגנות. אני יודע מי מהדמויות במחזה הנוכחי הכי קרובה אליי. הדבר הכי מהמם בתיאטרון זה שאני איכשהו כל הדמויות האלה. יש סצנה שברור לי שכשהמשפחה שלי תשב באולם, זה יהיה מזכך יותר מעשר שנות טיפול פסיכולוגי. דווקא בגלל שכל החיים אני עושה ראיונות ודוקו, כשאני מגיע לטריטוריות בדיוניות, זה איכשהו הרבה יותר חשוף. הקהל לא יודע מה בהצגה הזו קרה לי באמת. אבל אני יודע. כל העסק מרגיש קצת כאילו הלב שלי על השולחן”.

מדוע קראת למחזה "אינטימיות"?

"מבחינתי זה טקסט על אינטימיות. זו משפחה שיש לה קושי באינטימיות, עם גיבורה שהיא מראיינת מצוינת בטלוויזיה, אבל האינטימיות עם אנשים זה דבר יותר מורכב. המחזה גם מדבר על איזשהו אובדן של האינטימיות בין האזרח למדינה. פעם כשדיברו על חיילים ויציאה לקרב, היתה הרגשה שכולנו מלוכדים ושאף אחד לא עושה עלינו מניפולציה. הצבא היה ערך עליון בשבילנו. עד היום צה"ל הוא ערך עליון וקונצנזוס, אבל מה שהמנהיגים עושים לאורך השנים הוא לפעמים זילות של הדבר הזה. וזה לא התחיל בביבי. הפעם הראשונה שזה נעשה בצורת חסרת בושה זו מלחמת לבנון השנייה שעליה כתבתי.

"המחזה הוא על דמויות שאין להן באמת אינטימיות. יש אמא שכל כולה זה השירים הישנים והיפים ותמונות של מתים על הקיר. היא תקועה, והיא קצת מטאפורה למדינה. זו אשה שלא מסוגלת להתעסק בדברים היותר עצובים ומורכבים בחיים ולכן בורחת כל הזמן ל־mode של הפעלה".

מה יש בתיאטרון שאין בטלוויזיה?

"יש משהו קדמוני ויצרי שקורה כאן עכשיו. כשזה עובד והאסתטיקה מתחברת עם הרגש, זה מביא לקתרזיס ששום אמנות אחרת לא יכולה להביא”.