ההצגה "הבן": כשהבית הופך לכאוס אחד גדול

המחזה: המחזאי הצרפתי המצליח פלוריאן זלר, שהוכתר על ידי “הגרדיאן” כ”מחזאי המרתק והמלהיב ביותר של זמננו”, עוסק במחזותיו בדינמיקה המשפחתית. אחרי “האבא” ו”האם” מגיע לכאן עכשיו החלק השלישי בטרילוגיה שלו — “הבן” — העוסק בדיכאון אצל מתבגרים וההדחקה של ההורים. הוריו של ניקולא בן ה־17 מתגרשים והאב מקים משפחה חדשה. בהדרגה מידרדר מצבו הנפשי, הוא מפסיק ללכת לבית הספר ומשקר להוריו בלי הרף. כשהאם אינה מסוגלת להתמודד איתו, היא מבקשת מהאב לקחת אחריות וניקולא מבקש לגור איתו ולעבור בית ספר. זוהי דרמה על עולמו הפנימי של נער דיכאוני שחש נטישה ולא מוצא את עצמו ואת מקומו מאז הגירושים.

משתתפים: דרור קרן, אלון סנדלר, שרה פון שוורצה, נטע גרטי/מיכל עוזיאל, אסף סולומון, אדי אלתרמן.

דרור קרן (מימין), אלון סנדלר וגלעד קמחי בחזרות. "כל אחד פותח את הסיפורים האישיים שלו" צילום: אוראל כהן

הבמאי: גלעד קמחי - במאי וכוריאוגרף בוגר בית צבי. החל מ־2019 מכהן כמנהלו האמנותי של הקאמרי. לפני כן כיהן כבמאי הבית של בית ליסין והקאמרי. בין ההצגות שביים "שיגעון המוזיקה", "סירנו דה ברז'ראק" שעליה גרף את פרס התיאטרון לבימוי, "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה", "המוגבלים", "לא לריב" ו"אופרה בגרוש". "מתייחסים לזה כטרילוגיה אבל אלה שלושה מחזות נפרדים, וזלר עצמו אמר שהוא היה צריך לכתוב את השניים הראשונים כדי להגיע ל'הבן', שזה המחזה השלם שהוא רצה לכתוב".

העבודה: קמחי מספר שכשהטקסט הגיע לידי המחלקה האמנותית של התיאטרון, כל אחד קרא אותו בנפרד, ונעתקה נשימתו. התגובות היו כל כך חזקות שהוא הבין שהם הולכים על הדרמה השברירית והעדינה.

בחדר החזרות קמחי והשחקנים עובדים על סצנה מרגשת וחזקה במיוחד. "אני לרוב עובד על דברים שאני מחובר אליהם, וזה מחזיר אותי לעבודות כמו 'ביבר הזכוכית'. אני הכי נהנה מהתהליכים הקטנים של עבודה עם שחקנים. הנושאים המרכזיים של המחזה הם נטישה והדחקה, ואני מחובר חזק לנטישה כי היה לי פחד נטישה גדול שנפתר עם פטירתה של אמא שלי. כל אחד פותח בחזרות את הסיפורים האישיים שלו".

השחקנים וקמחי קראו חומרים מקצועיים, ובתחילת החזרות היתה שיחה עם פסיכולוג שסיכם שלמעשה המחזה הוא על האבא ולא על הבן. "מדברים הרבה על מערכת היחסים של פייר (האב) עם האבא שלו", אומר קמחי. "הקהל מגלה את הדברים יחד עם פייר ומדחיק איתו. זה כל כך כיף לעסוק במחזה שלם וגאוני שלא צריך לעזור לו, אלא רק להוציא את הדבר הטוב שנכתב".

הבמה: דירה לא גמורה עשויה מקירות גבס. מבחינת הריאליזם זה מתאים לזוג חדש עם תינוק שעוד לא סיים לבנות. מהפן הפחות ריאליסטי מספר קמחי שבשלב מסוים "הילד מפרק את הבית. זו למעשה סצנה לא ריאליסטית שמתרחשת בראש שלו, והבית הופך לכאוס אחד גדול. אבל הסצנות ממשיכות על אותה במה ללא התייחסות להרס, והשחקנים מתעלמים מהבית ההרוס. אפרופו הדחקה, הכל ממשיך כרגיל".