מחוץ לארץ עוץ: על הסרט "ג'ודי: מעבר לקשת"

ג'ודי. שם פרטי מספיק, ממש כמו במקרה של לייזה, בתה. שתיהן, גרלנד ומינלי, הוכתרו, כל אחת בתורה, כ"אלביס של הגייז". דמויות איקוניות, מעוררות הזדהות ומחוללות היסטריה של רגש, שהשלם שלהן גדול מסך חלקיהן. והסרט החדש, "ג'ודי: מעבר לקשת", חושף כמה מאותם חלקים, בקילומטרים האחרונים של מסע חייה המסובך. לייזה, אגב, וגם לורנה לאפט, בתה האחרת של גרלנד, כבר הודיעו שלא יצפו בסרט, מחשש שהחוויה תהיה מכאיבה מדי, או שהסיפור שיוצג על המסך לא יהיה מדויק דיו.

ג'ודי גרלנד בסרט "שגיונות זיגפלד" מ־1945. תמיד ביכרה את חיי ה”זוהר" על פני החיים ה”רגילים" צילום: Getty Images

הסרט מבוסס על מחזהו של פיטר קווילטר, "סוף הקשת בענן", שעלה בהצלחה בלונדון ובניו יורק, בכיכובה של שחקנית התיאטרון טרייסי בנט. במחזה, כמו בסרט, ג'ודי, בשלהי הקריירה שלה, מוזמנת לסדרת הופעות במועדון לילה לונדוני, שאמורה להציל אותה מקריסה כלכלית נוספת בשורה של התנהלויות פיננסיות אסוניות, ונענית להזמנה בחוסר חשק מהול בבעתה, פשוט מפני שאין לה ברירה. לאורך רוב המחזה היא מסתגרת בסוויטה שלה במלון, בולעת כדורי הרגעה, כדורי שינה וכל דבר אחר שמגיע בצורת כדור, ומסרבת לצאת להופיע. המחזה מסתיים בהופעה חיה בליווי נגנים, שבה ג'ודי חווה ומדגימה על הבמה כל רגש אפשרי, ממריאה ומתמוטטת.

בסרט, כדי "לפתוח" ולעבות אותו, הוסיפו, מעבר לפלשבקים מעצבנים לילדותה ונעוריה, גם דמות פיקטיבית של עוזרת אישית נמרצת עד כדי אובדן חמלה (ג'סי באקלי) שממש דוחפת את ג'ודי, פיזית, לבמה, ודמויות משנה אחרות, כמו זוג מעריצים גאים שמאמצים את הכוכבת הבודדה ומזמינים אותה לארוחת ערב בביתם, באחת הסצנות היפות, אם כי מעט מופרכות, בסרט.

השאלה "מדוע הומואים, בעיקר אמריקאים אבל לא רק, סוגדים לג'ודי גרלנד עד עצם היום הזה" (אם כי לא בטוח שהצעירים יותר יודעים למשל ש"כוכב נולד" עם ליידי גאגא אינו אלא רימייק של סרט משנת 1954בכיכובה של גרלנד) הנפיקה אינספור מחקרים ועבודות דוקטורט, וחוזרת למרכז הבמה ביתר שאת בעקבות הסרט החדש.

אפשר לטעון שגרלנד, מוכשרת ככל שהיתה, לא היתה השחקנית או הפרפורמרית הטובה ביותר בכל הזמנים (לדעתי, לייזה בתה עולה עליה עשרות מונים), ואפילו לא הטראגית מכולן. היא מתה 20 שנה מאוחר מדי מכדי להצטרף למועדון ה־27 שבו חברות ג’ניס ג’ופלין ואיימי וויינהאוס למשל, וחייהן של אדית פיאף או בילי הולידיי היו קשים, מלאי תלאות והתמכרויות לא פחות משלה.

בכל זאת, היה משהו בביוגרפיה ובאישיות שלה שתמיד דיבר ללבם של גייז, ושהגיע למיצויו המושלם בתפקידה האלמותי כדורותי ב”הקוסם מארץ עוץ”, ילדה שבורחת מקיום שחור־לבן לעולמות של צבע וקסם, ובאופן כלשהו מורדת במוסכמות הנוקשות שנכפות עליה. גם ג’ודי, כמו דורותי, ביכרה את חיי ה”זוהר” על פני החיים ה”רגילים”, והמחיר ששילמה על כך ידוע: התמכרות לכדורי מרשם (עד למותה ממנת יתר שלהם, כנראה שלא במתכוון), ניסיונות התאבדות, התמוטטויות עצבים וקשרים עם גברים ששברו את לבה במקרה הטוב, ולפחות שניים מהם היו הומוסקסואלים או ביסקסואלים כולל וינסנט מינלי, אביה של לייזה.

הומואים ראו בה דמות מעוררת השראה של אדם שהעולם ניסה להרוס ולכווץ למידותיו אבל הוא לא נכנע ותמיד קם והמציא את עצמו מחדש. ג’ודי לא השתלבה בטבעיות מלכתחילה באולפני MGM ומעולם לא היתה “יפה” או “זוהרת” כמו הכוכבות האחרות שם. כבר מילדותה הציקו לה האולפנים בעניין משקלה, והיא נאבקה בדימוי גוף בעייתי כל חייה — בעיה שלא אופיינית רק לגייז, ועדיין מוכרת להם היטב, בתרבות תחרותית ושיפוטית שבנויה על מראה חיצוני. התיאטרליות והקאמפיות שלה לוו תמיד בהומור עצמי ובאירוניה מושחזת, שחיבבו אותה עוד יותר על קהלה למוד הסבל. היא ענדה את הצלקות והשריטות המטאפוריות שלה כמדליות של כבוד, והיתה לגיבורת החלכאים והנדכאים ולשגרירת הלבבות הבודדים. היא עצמה, אגב, ענתה פעם בשאלה על שיעור הגייז הגבוה של מעריציה: “אני שרה לאנשים”.

רנה זלווגר בסרט. דמותה כאילו הותכה לתוך דמותה של גרלנד צילום: © Pathé Films

אבל קהל הגייז, חרף נאמנותו לכאורה, יודע גם להפגין אכזריות כשאלילותיו מפשלות. ג’ודי עצמה זכתה לא פעם לקריאות בוז כשהתקשתה לסיים הופעה מפאת שכרות יתר; וצייצני הטוויטר חדי המלתעות אינם מגלים אהדה לתנודות הדרמטיות במשקלה של לייזה, למשל. הכוכבות הגדולות עומדות כל העת למבחן, שבו הן נוטות להיכשל לפעמים, ולו רק בשל היותן בנות אנוש, והסרט החדש מדגיש זאת שוב.

רנה זלווגר, שקיבלה את התסריט שפסלון אוסקר דמיוני מצורף אליו אוטומטית, היא בחירה נאה לתפקיד, כשחקנית שעושה קאמבק שקט אחרי היעלמות כמעט מוחלטת ורבת שנים, אחרי בחירה קודמת מזעזעת במיוחד שאוהדיה מנסים לשכוח לה (הסדרה “השלכות” בנטפליקס) ואחרי שהעולם כולו לעג לפני שנים אחדות למראה החדש שלה (שהתפוגג בינתיים), שהיה תוצאה של התערבות כירורגית אחת יותר מדי. עכשיו, עם אוסקר אמיתי בדרך, תורה להמציא את עצמה מחדש ולצחוק אחרונה. “לא תשכחו אותי, נכון?”, היא שואלת, כמו ג’ודי, לקראת סוף הסרט. והתשובה היא: סביר להניח שלא.

* * *

מצעד הייסורים

“ג'ודי" הוא קלישאה על טרגדיה בעסקי השעשועים, למעט הופעתה המרשימה אך המדאיגה של רנה זלווגר

הסרט “ג’ודי: מעבר לקשת”, שבו מגלמת רנה זלווגר את ג’ודי גרלנד בשנה האחרונה לחייה, הוא לא ממש ביוגרפיה קולנועית, אלא יותר מופע מחווה, מצעד והצדעה ללהיטים הגדולים שלה ולייסורים הגדולים לא פחות שעברו עליה בזמן שביצעה אותם.

למעט העובדה שהוא מתמקד כמעט כולו באומללות של חייה ומעלים את רגעי הניצחונות שלה, אין ממש דופי ב”ג’ודי” בתור שואו מוזיקלי. רופרט גולד, במאי תיאטרון מהולל, מצוי באלמנט שלו כשהוא מביים את רגעיה של גרלנד על הבמה או על סט הצילומים. אבל בשאר הזמן אין כאן משהו שאינו יותר מרשים או עמוק מסרט טלוויזיה שמציג כרוניקה של טרגדיה שהיא לא רק ידועה מראש, אלא גם נראית כמו הקלישאה של מוות בעסקי השעשועים.

דבר יחיד יוצא דופן בסרט השגרתי הזה הוא ההבנה המעט מלחיצה, אבל גם החד־פעמית, שדמותה של זלווגר כאילו הותכה לתוך דמותה של גרלנד. כשחקנית, זה הישג כביר. אבל זו גם הופעה שוברת לב ועצובה, בייחוד כששומעים את זלווגר - שהסרט הזה הוא גם קאמבק עבורה - מתחננת בתוכניות אירוח ובטקסי הפרסים שהיא גורפת השנה, שלא ישכחו אותה, ממש כמו מילותיה האחרונות של גרלנד בסרט. לגרלנד מגיע סרט מסעיר יותר, אבל זלווגר, בהופעה מלחיצה ומעוררת דאגה, זוכה כאן לגאולה.

יאיר רוה