האמנית יעל ברתנא: “צה"ל צריך לקבור את נשקו"

ב"שיר תקווה" שר אביב גפן, "נקבור את הרובים ולא את הילדים, בואו ננסה". זה מסכם במשפט אחד את המהלך האמנותי שעושה בימים אלה האמנית יעל ברתנא. הערב תפתח ברתנא את "הקברנים", תערוכת יחיד שלה בגלריה זומר בת"א (עד 25 באפריל).

ברתנא (49) היא אולי הנציגה הכי משמעותית שלנו בסצנת האמנות העכשווית בעולם היום. כבר יותר מ־20 שנה היא חיה ועובדת בעולם, כעת בברלין ובאמסטרדם, והיא מיוצגת על ידי חמש גלריות שונות. בעשור האחרון היא מוכרת בעולם בעיקר הודות לטרילוגיית הסרטים שיצרה בשם "…And Europe Will Be Stunned" ("ואירופה תוכה בתדהמה…"), שבו מתועדת תנועה פוליטית דמיונית הקוראת ל־3 מיליון יהודים לשוב לפולין. הטרילוגיה שייצגה את פולין ב־2011 בביאנלה בוונציה, והוצגה גם בביתן הלנה רובינשטיין של מוזיאון תל אביב, נבחרה לפני כחודש לאחת מ־20 יצירות האמנות החשובות של העשור האחרון על ידי “הגרדיאן” הבריטי.

יעל ברתנא. "הכוריאוגרפיה מתארת את מרד גטו ורשה כי מעניין אותי המפגש בין זיכרון, אלימות, גוף וקולקטיב" צילום: YB STALAG

ב"קברנים" עומדת במרכז התערוכה עבודת וידיאו חדשה תחת אותו השם (“The Undertakers”), לצד מספר אובייקטים וצילומים. "העבודה הזו החלה כהמשך לפרויקט קודם", היא מספרת בשיחה מברלין, "בשם 'What if Women Ruled the World' ('מה אם נשים ישלטו בעולם'), שעוסקת בממשלת נשים שרוצה לפרק את הנשקים ואף לקבור אותם. במקביל הוזמנתי לפילדלפיה, שם קנו לאוסף את הטרילוגיה וביקשו שאפתח פרויקט חדש, בקונטקסט של פילדלפיה. וכך בסופו של דבר החלטתי לבצע את פעולת הקבורה: פילדלפיה היא המקום שבו נכתבה הצהרת העצמאות של ארה”ב עם התיקון השני לחוקה – המגן על הזכות לשאת נשק. פילדלפיה נחשבת לערש הדמוקרטיה האמריקאית. לכן, הפירוק מנשק נכנס לקונטקסט ספציפי של אלימות בארה“ב, בין השאר בגלל הזכות הזאת לשאת נשק".

מתוך "הקברנים". "כולנו חווינו את החוויה של להחזיק נשק. זו חלק מהזהות הקולקטיבית שלנו"

עבודת הווידיאו, בת 12 וחצי דקות, המבוססת על פרפורמנס צולמה במרכז העיר פילדלפיה מול קהל. זו תהלוכה שמטרתה קבורת נשקים והיא סוג של מצעד צבאי משולב כוריאוגרפיה משנת 1953 של נועה אשכול שהוצגה בקיבוץ לוחמי הגטאות ועסקה במרד גטו ורשה. “עניין אותי המפגש בין זיכרון, אלימות, גוף וקולקטיב”, אומרת ברתנא.

את מרגישה אחריות לעסוק בנושאים פוליטיים?

"כשהתחלתי לעשות סרטים, זה היה ממקום אישי וביוגרפי: מה זה אומר לגדול בישראל ולחיות בה. גם כאן, כולנו חווינו את החוויה של להחזיק נשק. זו חלק מהזהות הקולקטיבית בחברה שבה שירות צבאי תופס מקום מרכזי בחיים".

בעבר ספגה ברתנא גינויים על עמדותיה. קראו לה "אנטי־ציונית" או "עוכרת ישראל". לדבריה "היום אם את מבקרת את ישראל את אנטישמית אבל הקיום היהודי תמיד היה קוץ בגב האומה והמטרה שלו היתה לבקר, לשאול שאלות. בלי זה, זה לא שווה. בתערוכה הנוכחית אמנם אין התייחסות ישירה לישראל אבל מבחינתי אני בעד שגם בצבא ההגנה לישראל יקברו נשקים”.