הסרט "הפרידה": מבצע סבתא כושל

“הפרידה”, שכתבה וביימה לולו וואנג, הוא אחד הסרטים המצליחים שיצאו מפסטיבל סאנדאנס מלפני שנה, עם הכנסות של 19 מיליון דולר מול תקציב של 3 מיליון דולר — הישג מרשים להפקה שהיא אמנם אמריקאית, אבל שכמעט כולה דוברת סינית.

שנה אחרי בכורתו הוא זיכה את השחקנית שלו, אקוואפינה, בגלובוס הזהב לשחקנית הטובה ביותר בקטגוריית הסרט הקומי. אבל קצת קשה שלא לתהות מה היה סוד קסמו: האם יש המון סינים־אמריקאים שרוצים לראות את המורשת והשפה שלהם על המסך? או שאולי האמריקאים מגלים כעת עניין במה שקורה בסין, ובפערי התרבות והגינונים בין שתי המעצמות?

וואנג, שנולדה בבייג’ינג והיגרה עם הוריה לארה”ב כשהיתה ילדה, כתבה את “הפרידה” בהשראת סיפור אמיתי שקרה במשפחתה: כשבני משפחתה, באמריקה ובסין, גילו שלסבתא יש סרטן, הם החליטו לטוס אליה בתירוץ של חתונה משפחתית, כדי להיות לצדה ולהיפרד ממנה, אבל — בלי לספר לה כלל שהיא חולה. אקוואפינה (“עשיר באהבה”, “אושן 8”) מגלמת את בילי וואנג, בת דמותה של הבמאית, שגדלה בארה”ב ולא מכירה את מה שמתברר שהיא מסורת סינית מוכרת: להסתיר מהחולים את דבר מחלתם, מתוך אמונה שמה שהורג אותם הוא הפחד ולא המחלה עצמה (בראיונות הוסיפה וואנג שהעובדה שסבתה עדיין בחיים היא עדות לכך שהשיטה עובדת, ועכשיו לו רק תצליח למנוע ממנה לראות את הסרט שבו היא רצה לספר שסבתא שלה גוססת מסרטן).

מתוך “הפרידה". סרט שדועך מהר צילום: A24 ©

בדומה ל”עשיר באהבה”, גם “הפרידה” הוא סרט תוצרת אמריקה שעוסק בפערי התרבויות והמנטליות בין הסינים שחיים בסין ובין קרוביהם שהיגרו לאמריקה. אך בעוד “עשיר באהבה” היה מין מיוזיקל צבעוני ורומנטי, “הפרידה” הוא סרט שמציג נקודת מוצא לכאורה קומית, אבל הוא למעשה סרט נטול שמחה, ובאופן מפתיע — כמעט חסר הומור.

וואנג עושה עבודה לא רעה בתיאור החזותי של הפערים בין בני המשפחה. אקוואפינה, קומיקאית אמריקאית שאביה סיני ואמה קוריאנית, מפתיעה בכך שהיא עושה בסרט הזה עבודה טובה יותר ברגש ודמעות יותר מאשר בצחוקים.

בסרט שעוסק בסודות והסתרה, אפשר לדמיין שני תרחישים קומיים אפשריים: האחד, שפערי המידע בין הסבתא לבין בני משפחתה יולידו שלל סיטואציות של אי הבנה, ליצירת קומדיה של טעויות. התרחיש השני הוא זה שבו הסבתא תגלה את דבר ההסתרה או שתחשוף סוד משל עצמה.

וואנג, שכנראה ביקשה להיצמד לסיפור המשפחתי בוחרת לוותר על שני התרחישים הקומיים הצפויים, ובכך הופכת את האלטר־אגו שלה לדמות שנמצאת במצב של אבל מתמשך, ואת הסרט לקינה על ילדות אבודה, ועל אשה צעירה שמבינה שהמסורת והמורשת שלתוכה נולדה ושאליה היא מתגעגעת נקרעה ממנה פעם אחת, וכעת בפעם השנייה. הרעיון ההתחלתי של הסרט נשמע מרתק על פניו, אבל הסרט ממצה את הסיטואציה הזאת מהר מאוד, ואנו נותרים עם סיפור שחוזר על עצמו, עם רצף של סיטואציות שלא מתפתחות (כי הרי אסור לספר לסבתא כלום) ועם תחושה לא נוחה שהבמאית קצת עושה סיבוב ציני על חשבון סבתא שלה. כן, יש בסרט כמה בדיחות חביבות בפתיחתו, אבל עם כל הכבוד להצלחה האמריקאית, “הפרידה” הוא סרט שדועך מהר. זו ללא ספק הקומדיה הכי עצובה של השנה.