המחזה "קמפ דיוויד" עולה שוב בוושינגטון

"מגעים דיפלומטיים הם הגרסה הפומבית של חיי נישואים", היגג בראיון עיתונאי ג'יי.טי.רוג'רס, שכתב את המחזה "אוסלו", על מאחורי הקלעים של הסכמי אוסלו. "הכל שם בנוי על נאמנויות ובגידות, משאים ומתנים וכמובן פשרות. זה בסיס מצוין לדרמה, כי יש שעון מתקתק ומניעים נסתרים, ואנשים נדרשים להחליט תחת לחץ החלטות גורליות ומשנות חיים".

אחרי ש"אוסלו" כבש בהצלחה את במות העולם, כולל זו של תיאטרון בית ליסין בישראל, מגיע תורו של "קמפ דיוויד", שמשמו אפשר לנחש בביטחון יחסי במה הוא עוסק. המחזה של לורנס רייט חוזר ל־13 ימים בספטמבר (כשם ספרו של רייט, שנכתב בעקבות המחזה ולא להפך, כמקובל), 1978, שבהם התכנסו נשיא ארה"ב ג'ימי קרטר, ראש ממשלת ישראל מנחם בגין ונשיא מצרים אנואר סאדאת במעון הקיץ ההררי של הנשיא האמריקאי במרילנד, בניסיון — שצלח — להגיע להסכם מסגרת לקראת כינון שלום בין ישראל למצרים.

מנחם בגין, ג'ימי קרטר ואנואר סאדאת בטקס החתימה על הסכם השלום ב־1979. כמו דרמה על חיי נישואים צילום: איי פי

רייט הוא כתב בכיר של המגזין “ניו יורקר”, זוכה פרס פוליצר על ספרו "המגדלים הגבוהים" (שראה אור בעברית בהוצאת כנרת זמורה ביתן), שחקר לעומק את אירועי 11 בספטמבר ושורשיהם. את המחזה על קמפ דיוויד הזמין ממנו תיאטרון ארינה סטייג' בוושינגטון ב־2014, ולצורך התחקיר נפגש רייט עם ג'ימי קרטר ורעייתו רוזלין ­— שתפקידה, לדבריו, היה "לעשות שלום בין עושי השלום" — ועם חברים מהמשלחות הישראליות והמצריות שנשארו בחיים. מטרתו היתה להבין מה קרה שם בדיוק, יום אחר יום, דקה אחר דקה, ולזקק את התהליך כולו לסיר לחץ דרמטי ואינטנסיבי של 100 דקות עוצרות נשימה, שבהן, גם אם הסוף ידוע לכאורה — הכל יכול לקרות.

בגרסה המקורית של המחזה היו ארבע דמויות בלבד: ג'ימי ורוזלין קרטר, בגין וסאדאת. הגרסה המחודשת והמורחבת תעלה בחודש הבא בתיאטרון אלי (Alley) בוושינגטון בבימוי אוסקר אוטיס, המנהל האמנותי של תיאטרון הפאבליק בניו יורק שהוא מהחשובים בארה"ב ובעולם כולו (מה שמעלה תקוות ביחס לעתיד ההפקה מחוץ לוושינגטון). כאן הוסיף רייט שתי דמויות מסקרנות משתי המשלחות: משה דיין מהצד הישראלי ומוחמד איברהים כאמל מהמחנה המצרי, שפרש במחאה לפני חתימת ההסכם.

רייט טען כי מה שהתרחש שם, בתפאורה הפסטורלית, היה לא פחות מ"מופלא". "שלושה אנשים שונים מאוד זה מזה פעלו יחד והוכיחו שאין דבר כזה, בעצם, בלתי אפשרי. סאדאת ובגין לא הסכימו לדבר ישירות זה עם זה בהתחלה, והעבירו הודעות דרך קרטר. מה שהיה אמור להימשך לא יותר מ־5-4 ימים, התארך ל־13 ימים מורטי עצבים. המתח היה בלתי נסבל והכל כמעט התפוצץ ברגע האחרון. ובכל זאת, היה שם משהו באוויר, איזו תחושה כמעט מאגית שהיתה חזקה מכולם, ועובדה שזה הצליח, חלקית לפחות. עצוב לחשוב שהסכם קמפ דיוויד לא הביא לשלום כללי וגורף במזרח התיכון, כפי שחלמו האדריכלים שלו, ושהפצע הזה ממשיך לדמם ולגבות קורבנות מכל הצדדים".

הסכם קמפ דיוויד הביא לבגין וסאדאת את פרס נובל לשלום, כפי שהסכם אוסלו הביא את הפרס ליצחק רבין, שמעון פרס ויאסר ערפאת. שני ההסכמים הולידו מחזות מדוברים, "אוסלו" גם זכה בפרס הטוני למחזה הטוב ביותר ל־2017, ומעניין וקצת מפתיע לגלות עד כמה העולם מוקסם פתאום ממאמצי השלום ההיסטוריים של ישראל. בעוד "קמפ דיוויד" מציב בחזיתו את הדמויות המרכזיות (והמפורסמות) ביותר בזירה, "אוסלו" התמקד דווקא ב"אנשים הקטנים" וב"פועלים השחורים" של הסיפור, המושכים בחוטים שבלעדיהם זה לא היה קורה. שני המחזות מעלים על נס את כוחה וחשיבותה של אמנות הדיפלומטיה, ושניהם מזכירים כי גם בעידן המסוכסך של "פאודה" ודומותיה, השלום האזורי נותר אידיאל נשגב, שהלוואי שלא יביא רק להפי־אנד דמיוני על הבמה.