עולמות מתנגשים: הסרט הצרפתי "מחוברים לחיים" עולה על הבמה בישראל

המחזה

מפגש משעשע ומרגש בין פיליפ, אינטלקטואל עשיר וחובב אמנות המשותק בכל גופו, לבין דריס, צעיר ממוצא אפריקאי שהשתחרר מהכלא והופך למטפל שלו. כששני העולמות הרחוקים נפגשים, נולדת חברות מיוחדת ובלתי צפויה שהופכת את השניים מחוברים יותר לעצמם ולחיים.

מימין: שמואל וילוז'ני ושון מונגוזה, “מחוברים לחיים". “כמו המטפל, גם הקהל ירגיש זרות" צילום: אוראל כהן

בעקבות הצלחת הסרט - 19 מיליון צופים בצרפת בלבד וכמעט 500 אלף צופים בישראל - חיפשו יוצריו אוליבייה נקש ואריק טולדנו דרך להפוך אותו למחזה שיעלה בארצות שונות עם האווירה והקודים המקומיים. אחרי שעבדו עם מחזאים בגרמניה, הונגריה, יפן, ברזיל וקנדה, שם עלו עיבודים בימתיים, חשוב היה להם כיהודים שתהיה גם גרסה בעברית בישראל והם פנו למתרגם והבמאי אלי ביז'אווי. לאחר כמה מפגשים וקריאות הוא החל במלאכת הכתיבה. "ברור שהכי קל היה לעשות פרחח מזרחי שמגיע אל האשכנזי ניצול השואה שמאזין לבאך, אבל הרגשתי שזה לא כיוון טוב. זה סטריאוטיפי, וזה גם לא הסיפור. אז מצאנו את שון מונגוזה (שחקן ישראלי שהוא בן לפליטים מקונגו — מנ”ש) שמגלם בשבילי את כל הדבר הזה. הגזענות האמיתית פה היא לא בין מזרחים לאשכנזים אלא עם המהגרים השחורים”.

משתתפים

שמואל וילוז'ני, שון מונגוזה, דודו ניב, אסתי קוסוביצקי, אנסטסיה פיין, ג'וי ריגר, אופק כהן, מייקל אהרוני, שלומי אברהם/אדי אלתרמן.

הבמאי

אלון אופיר. אופיר הוא שחקן ובמאי ששיחק בעשרות הצגות וביים בין השאר את "מר גרין", "החולה ההודי", "היורשת" ועוד. כשקיבל את המחזה לידיו עוד לא צפה בשובר הקופות הקולנועי, דבר שלדבריו דווקא עזר לו בבימוי. "אני צריך למצוא את הדרך שלי לספר את הסיפור, אז אם אני צופה בעבודות אחרות זה משפיע. כשקיבלתי את התפקיד של אמדאוס לא ראיתי את הסרט ורק אחרי חודש חזרות התיישבתי לראות. גם הפעם עד שלא ביימתי 98% מהסצנות לא הרשיתי לעצמי לצפות, ואז ביקשתי להוסיף דגשים שהבנתי שחסרים. למשל, בסרט יש שוט אחד שמנהלת משק הבית נקלעת לחדרו של העובד החדש דריס ומוצאת בתיק שלו סכין, אגרופן ואלה. אז הבנתי שכל הפחד מהכניסה של דריס לבית של המיליונר הוא לא רק גזעני. היא ראתה כלים אלימים ויש פה נכה מוגבל ועשיר, אז הסכנה גדולה מאוד".

העבודה

המעבר מהמסך לבמה היא אתגר מורכב עבור מחזאים ובמאים, הן בשל הציפיות של מי שצפו בסרט והן בשל המגבלות הטכניות שקיימות בתיאטרון לעומת הקולנוע. בחדר החזרות עובדים על סצנת יום ההולדת של פיליפ ובעוד שבסרט היו 200 ניצבים, אופיר מסתדר עם 8 שחקנים שבונים את האווירה החגיגית. השחקן שבו קופץ מדי פעם להדגים, לתקן. ביז'אווי בודק מה "יושב נכון" בפה של השחקנים בעברית ומכניס תיקונים ושיפורים במקום. בדיחה שפחות עובדת, משפט שפחות זורם. בהדרגה משלבים את המוזיקה שיצר שמוליק נויפלד בניחוח צרפתי.

"זה בעצם מחזה מקורי, לא העתקה של התסריט", אומר אופיר. "יש פה דמויות שלא קיימות במקור. בסרט דריס הוא אבא לילדים ופה יש לו רק אח. גם הדגשים אחרים. אנחנו חיים במדינה שמתמודדת עם בעיית עובדים זרים או פליטים והמחזה נוגע גם בנקודה הזו. שון ומייקל (דריס ואחיו) מדברים בלינגלה, השפה שלהם מקונגו. כמו שהם לפעמים מרגישים זרים כאן, אז גם הקהל ירגיש רגע של זרות מצדו”.

הבמה

אם בסרט המעבר בין הלוקיישנים מתבצע בקאט ואפשר כל חצי עמוד של תסריט לעבור למקום אחר, בתיאטרון זה מצריך פתרונות בימתיים ראויים. “השאלה פה היא כמה אתה משקיע ומזיז תפאורה בשביל סצנה של כמה משפטים. במקום להשתמש בשפה ריאליסטית בחרתי תפאורה שמאפשרת הרבה אופציות עם קירות זזים המסמנים שינוי לוקיישן. ברגע שאני מזיז זווית של קיר אני במקום אחר, אבל המעטפת נותנת את האווירה של המקום”.