איזהו גיבור: סרטו החדש של קלינט איסטווד

במידה רבה, "ריצ'רד ג'ול", סרטו החדש של קלינט איסטווד כבמאי, הוא המשך ישיר לסרטו "סולי" מ־2016. בשניהם הוא מספר סיפור אמיתי על אדם פשוט, שברגע אחד קיבל החלטה אמיצה וקרת רוח והציל את חייהם של מאות אנשים. ורגע הגבורה הוליד מסכת חקירות מצד הממשל כדי לברר האם האיש רק מעמיד פני גיבור. זה הסיפור האמיתי של האיש שגילה ב־1996 את הפצצה שהוטמנה בפארק ציבורי באטלנטה ג'ורג'יה, בעת האולימפיאדה בעיר. 

"ריצ’רד ג'ול". הואשם כסרט תעמולה לטראמפ. יש בכך אמת, אך איסטווד תמיד היה פטריוט שמרן ועדיין, הוליווד הצדיעה ליצירתו צילום: claire folger

השעה הראשונה בסרט מציגה כרוניקה מוצלחת של האירועים שהובילו לפיגוע, שביצע איש מיליציה ימנית קיצונית. רצף אירועים שהולכים ונהיים מותחים ככל שהסרט מתקדם אל נקודת האמצע שלו, שהיא גם למעשה שיאו: ג’ול מגלה את המטען ומונע מה שהיה יכול להיות פיגוע גדול וקטלני בהרבה.

החצי השני של הסרט מציג את התסבוכת אליה נקלע ג'ול בעקבות האירוע. רגע אחד קטן של פרסום ותהילה שחולף כשסוכני האף.בי.איי מעלים את ההשערה שאולי ג'ול בעצמו הטמין את הפצצה. עיתונאית מפלרטטת עם אחד הסוכנים שמדליף לה את כיוון החקירה, היא מפרסמת את ההדלפה ככותרת ראשית וג'ול נהפך מגיבור לחשוד. עורך הדין של ג'ול, שלפני רגע היה אמור לעזור לו לנסח חוזים עם מו”לים שרצו שיכתוב את סיפור חייו, נאלץ כעת להגן עליו מפני "שני הגופים החזקים ביותר באמריקה: הממשל והתקשורת".

החלק הזה של הסרט פחות מעניין ומבוים בעצלתיים, בעיקר כי נדמה שאיסטווד מנסה להפוך את הסיפור לכתב אישום נגד פזיזות תקשורתית, במקום למותחן היצ'קוקי שבו אדם חף מפשע נחשד ברצח שלא ביצע.

הסרט חסר את תחושת הרדיפה והפראנויה שאיפיינו סרטים משנות ה־70, שהציגו קונספירציות של רדיפת הממשל את האזרחים. חלק זה גם משך אליו אש מצד מבקרי קולנוע אמריקאים, שהאשימו את איסטווד ביצירת סרט תעמולה פרו דונלד טראמפ, שהרי גם הנשיא האמריקאי טוען שהאף.בי.איי והתקשורת רודפים אותו על פשע שלא ביצע. יש רגליים להאשמה הזאת, אבל איסטווד תמיד היה אחד היוצרים השמרנים, הפטריוטים והרפובליקאים, והוליווד תמיד הצליחה לא רק להכיל אותו, אלא גם להצדיע לו על עצמאותו ועשייתו.

כמו כן, אי אפשר להתכחש לעובדה שזה סיפור אמיתי שאכן מציג את התקשורת ואת סוכנות הבילוש הפדרלית ברגעיהן הלא־טובים. נקודת מחלוקת נוספת שהביאה לתקיפת הסרט היתה האופן שבו הוצגה העיתונאית שפרסמה את הסקופ: אשה פלרטטנית, שפותחת כפתור נוסף בחולצתה ולא מהססת להציע לסוכן האף.בי.איי סטוץ בעבור סקופ. וכך, ויכוח פוליטי על ייצוגים ונאמנויות מפלגתיות מסתיר את העובדה שאיסטווד ביים סרט שרק חצי ממנו טוב, והחצי השני נראה כמו שרשור טוויטר.