המעצבת מאיה בש מכניסה צבע לחיים
בש שרדה את המשבר הכלכלי וגיוונה את הקו המונוכרומטי שאפיין אותה. "אני כל הזמן ממציאה סיבות עיצוביות להזכיר שאני קיימת"
סוף שנות ה־90 ותחילת שנות ה־2000 היו תקופת הפריחה של מעצבי האופנה הישראלים. לא מעט מעצבות אופנה חדשות פעלו בתל אביב והציעו אופנה אורבנית בגוונים מונוכרמטיים, מה שהפך למדים התל־אביביים של התקופה. אבל כל זה נגמר בבום גדול. מעטות שרדו את המשבר הכלכלי העולמי של 2008, ביניהן לולו ליאם למותג ״בנות״ וקארין אביעז למותג ״קארין איי״, הפועלות עד היום. גם מאיה בש היא אחת מאלו שהצליחו להתגבר על קשיי השוק ולפעול בו בהצלחה.
את חנות המותג שלה פתחה ב־2005, שנה לאחר סיום לימודיה בשנקר ומאז ועד הייום היא ממוקמת בגן החשמל בתל אביב. ״כל מעצב שסוגר מזכיר לי שהמצב קשה, אבל זה המקצוע שלי. לעצב אופנה זה משהו שאני יודעת ואוהבת לעשות. אני חיה ממנו כלכלית ואני חושבת שכל עוד מעניין לי, זה יעבוד״.
מה השתנה לאורך השנים בקולקציות שלך?
״כשהתחלתי, העיצוב היה מונוכרומטי והיום אני יותר מעיזה ויותר צבעונית. ב־2009 התחלתי לעצב בגדי יוניסקס ואני עושה הרבה וואן אוף א־קיינד. יש גם הרבה חוש הומור במה שאני עושה״, אומרת בש ומתכוונת למשל לחולצה שעליה מודפסת פשוט המלה ״הדפס״, או הדפסה של הכיתוב ״סיכת דש״ בשפה הרוסית, במקום בחולצה שבו אמורה להיות סיכת דש. ״אני כל הזמן שואפת שיהיה לי כיף בעבודה. אני חושבת שאם יהיו לי צבעוניות והומור, גם הלקוחות המונכרומטיות יזרמו אתי. אני כל הזמן ממציאה סיבות עיצוביות להזכיר שאני קיימת. לסילבסטר למשל, הוצאתי מיני־קולקציה מקטיפות איכותיות ואני גם עושה הרבה שיתופי פעולה כמו קולקצית עבר עם איורים של האמנית זויה צ׳רקסקי ותלבושות למחול של גלית ליס שעובדת עם נשים בנות 60־80, שעליה אני עובדת כרגע״.
בש, בת 41, גדלה בסיביר, עלתה לארץ בגיל 12, וגרה כיום עם בן זוגה ושתי בנותיה בתל אביב. בסטודיו היא עובדת יחד עם אמה שמייצרת את ליין הסריגים היפה של המותג. נדמה כי משהו בילדות בסביבה קשוחה כמו סיביר, מביא אותה להתנהלות תכליתית. ״אין צעד שאני עושה שלא מכוון אותי לרווח. פעם הייתי עושה כל דבר שמעניין אותי, אבל זה נקרא להתבגר. גם הזמן שלי נהפך למשהו מאוד מדויק״.
מה שתרם מאוד לארגון מחדש היה מילגה בה זכתה לפני ארבע שנים, שאפשרה לה להשתתף בתוכנית של מועצת האופנה הבריטית באוניברסיטה לאמנות של לונדון (UAL). ״הגעתי לשם אחרי שניהלתי עסק בן עשר שנים ורציתי להבין איפה הוא עומד ואיך מעצבים כמוני עובדים בבריטניה. למדתי לכתוב תוכנית עסקית, אחרי הרבה למידה מספרים וממנטורים. עברתי שם ממש מין קואצ׳ינג עסקי, ופתאום הבנתי שאני צריכה לעבוד אחרת. הגעתי למסקנה, למשל, שבכל אוגוסט אני סוגרת את החנות (מלבד חנות האונליין) ומוציאה את כולם לחופשה מרוכזת, כי אני רוצה לרגע לא לחשוב על העסק, וממילא באוגוסט יש פחות אנשים וחם פה; וגם אני רוצה לנוח. זה נותן לי אוויר. במקביל אני מתאימה את עצמי לזמנים החדשים, אבל מצליחה גם למצוא את עצמי בתוך זה. אני יוצאת החוצה מהסטודיו ושומעת על קיימות ועל בדים חדשים, ואני בוחנת מחדש את האמביציות שלי. גיליתי שפחות חשוב לי כרגע להציג בתערוכות אופנה בחו״ל, למכור ביפן או לפתוח חנות בברלין, כמו שעשיתי בעבר. בשלב כלשהו מכרתי ב־15 בוטיקים ברחבי העולם, וכשהייתי צעירה כל כך ריגש אותי להיות תלויה על קולבים ביפן בין מעצבי על. היום אני מבינה שלא הרווחתי מזה כסף וזה כבר לא מעניין אותי יותר״.