"שולחן לחמישה" המחודשת - נוסטלגיה במבחן

חזרתה של "שולחן לחמישה" בגרסה חדשה אמורה לפנות גם לצעירים שאינם מכירים את משפחת סלינג'ר — אותו קהל יעד שאליו פנתה הסדרה המקורית שעלתה לאוויר לפני 25 שנה — וגם לקהל מבוגר יותר שזוכר אותה מאז. זה לא אמור להיות קשה - סדרת נוער טובה ממילא פונה לשני סוגי הקהלים האלה, ולזכות הגרסה החדשה עומדת גם העובדה ש"שולחן לחמישה" היתה סדרה אהובה במיוחד בשנות ה־90, היו לה שש עונות והיא אף זכתה בפרסים. האם יש לה מספיק כוח נוסטלגי? בשביל פרק אחד או שניים כן, אבל ההמשך כבר מונח על כתפי הסדרה החדשה.

מתוך הסדרה המחודשת שולחן לחמישה צילום: Freeform באדיבות yes

"שולחן לחמישה" המקורית של איימי ליפמן וכריסטופר קייזר היתה בזמנה מעין תשובה ל"בוורלי הילס 90210", הלהיט שהקדים אותה בכמה שנים. היא הציגה ילדים פחות פריבילגיים ויותר אנושיים מאלה של החוף המערבי. הם התמודדו עם יותר ענייני גיל ההתבגרות ועוררו יותר הזדהות. העובדה שההורים - מרכיב חיוני בכמעט כל סדרת נוער - נעדרו מהסדרה ההיא נבעה מטרגדיה: הם נהרגו בתאונת דרכים וחמשת הילדים של משפחת סלינג'ר היו צריכים לגדל את עצמם. זאת היתה מלודרמה, כתובה היטב, מושכת ומעניינת, משוחקת לא רע, עם שחקנים יפים, שהתייחסה לילדים קצת יותר ברצינות ובפחות דידקטיות. היא הצמיחה מתוכה כמה כוכבים, כמו מתיו פוקס ("אבודים") שהיה האח הגדול צ'ארלי, נב קמפבל (סדרת סרטי "הצעקה") שגילמה את האחות האהובה ג'וליה, וג'ניפר לאב יואיט ("הלוחשת לרוחות") שגילמה את שרה, החברה של ביילי (סקוט וולף, "ננסי דרו").

הגרסה העכשווית של הסדרה המשפחתית הזאת, שעלתה אתמול ב־yes DRAMA, ב־yes VOD וב־STINGTV (והפרק הראשון כבר שודר בהולו ב־1 בינואר), מעודכנת למגמת ההקשחה ביחס למהגרים בארצות הברית של הימים האלה. המשפחה היא משפחת אקוסטה — הורים שהם מהגרים ממקסיקו וחמשת ילדיהם, בני מהגרים. בפרק הראשון ההורים נלקחים מהמסעדה שאותה ניהלו במשך כשני עשורים על ידי משטרת ההגירה (לעיני הסועדים שלא פוצים את פיהם נוכח המעשה), והילדים מהשלב הזה נאלצים לגדל את עצמם.

האם הסדרה החדשה תצליח כמו המקורית? קשה להאמין. הסיבה אינה טמונה באיכות של הסדרה הישנה (אפשר לצפות בה ב־VOD של yes, שם מעלים את כל עונותיה, ולהיווכח לבד), אלא במרחב הטלוויזיוני של היום, שכבר הציג סדרות נוער טובות יותר ממנה — החל מ"אלה הם חיי", "פריקים וגיקים" ועד "חינוך מיני". בכלל, ההיצע בתחום התקדם מאוד, גם בעשייה של הסדרות ובאיכות הצילום וגם בכתיבה שלהן. “שולחן לחמישה" של שנות ה־90 בלטה מאוד לטובה מהבחינות האלה, אך היום הרמה הזאת מובנת מאליה.

מה שצריך הוא דווקא חידוש מהותי בתוכן — כזה שלא ממש נראה בפרק הראשון של הסדרה. מעניין יהיה לראות אם העובדה שגיבורי הסדרה הם ילדי מהגרים - שכמובן מאוד נוכחת בפרק הראשון המספר את סיפור הגירוש של ההורים - תוסיף לסדרה זווית מעניינת או תישאר כסיפור רקע, ועלילות ההמשך יצטמצמו לעניינים כמו מתי נתנשק, כפי שקורה ברוב סדרות הנוער.