"אף אחד לא קורא לי מאסטרו": המנהל המוזיקלי החדש של התזמורת הפילהרמונית הישראלית
להב שני, כוכב בשמי המוזיקה הקלאסית, ייכנס בקרוב לתפקיד ויחליף את זובין מהטה. ”הריגוש האמיתי היה בכלל לקבל את ההצעה, אולי בתור הצעיר מכל המועמדים”, הוא אומר לכלכליסט, ומספר על יחסיו עם התזמורת, על השינויים שבכוונתו להכניס לרפרטואר ועל סדרת הקונצרטים הקרובה עם מרתה ארגריך, “פסנתרנית של פעם במאה”
להב שני הוא בר־מזל. לפני שנתיים הודיעה התזמורת הפילהרמונית הישראלית כי הוא נבחר לרשת את המאסטרו זובין מהטה כמנהלה המוזיקלי אחרי 50 שנה. כשייכנס לתפקיד באופן רשמי באוקטובר הבא יהיה בן 31 בלבד, שנה פחות מגילו של מהטה כשהחל.
אנחנו יושבים ב”חדר המנצח” בהיכל התרבות כשעל הקירות עדיין תמונותיו של מהטה. “לחשוב על זובין מהטה כמנהל המוזיקלי לשעבר זה משהו שעוד לא מסתדר לי בראש. הרוח שלו עדיין מאוד נוכחת, ועם זאת, אני מרגיש מאוד חופשי עם התזמורת ובקשר מאוד בריא ויציב איתה”.
המנצח להב שני. “אני מרגיש חופשי מאוד עם הפילהרמונית הישראלית, ובקשר בריא איתה” צילום: שי סקיף
הוא נולד לבית שוחר מוזיקה (אביו המנצח מיכאל שני ייסד את המקהלה הקאמרית של תל אביב), בגיל 6 החל ללמוד נגינה אצל חנה שלגי, ובהמשך בתיכון תלמה ילין ובבית הספר למוזיקה באוניברסיטת תל־אביב אצל פרופ’ אריה ורדי. כמו כן למד קונטרבס אצל טדי קלינג וניצוח בבית הספר הגבוה למוזיקה בברלין. זכייתו בתחרות מאהלר לניצוח בבמברג (2013) ביססה את מעמדו כאחד המנצחים הצעירים המבוקשים ביותר. הקשר שלו עם הפילהרמונית החל בגיל 16 כשניגן בקונצרט לנוער, בגיל 20 הזמין אותו מהטה להצטרף לסיור של התזמורת בחו”ל כפסנתרן ועוזר מנצח, וב־2013 ניצח לראשונה על הפילהרמונית כשנקרא להחליף את קורט מאזור.
בשנים האחרונות הוא מתגורר בברלין עם ארוסתו המוזיקאית. מ־2016 הוא מכהן כמנהל המוזיקלי של הפילהרמונית של רוטרדם, ובאוקטובר 2020 ייכנס כאמור לתפקידו בפילהרמונית הישראלית.
בנוסף הוא עובד עם תזמורות נוספות כמנצח אורח, עושה אחת לשנה אופרה, ומנגן מעט רסיטלים, קונצ’רטים ומוזיקה קאמרית. ומה עם זמן לעצמו? “יש, תתפלאי. יש אנשים שמקדישים את כל חייהם למוזיקה, ואם לא נזהרים, אפשר להגיע למצב שאין זמן לכלום. אצלי זה לא ככה. מוזיקה היא כל חיי אבל אני גם מאוד אוהב את הזמן החופשי שלי: יש הרבה חומר ורפרטואר להכין, זה לוקח זמן ואת זה לא עושים עם התזמורת”.
אתה מרגיש אחרת כשאתה מנגן בארץ עם הפילהרמונית?
"כאן זה הבית שלי, זה מוכר לי, השפה, ההומור, האוכל, האנשים. יש משהו בחיות ובישירות הזאת של התזמורת שאני כל כך אוהב ואפילו קצת מקבל כמובן מאליו. התזמורת בשנים האחרונות מתנהגת בצורה מדהימה בחזרות: בשקט ובדיסציפלינה. וזה לא תמיד היה ככה. אני מכיר אותם מצוין, אנחנו סומכים זה על זה והקשר הוא גם חברי וגם מלא כבוד. תמיד כיף לי לבוא לנגן איתם".
כשצופים בחזרות עם שני, נראה שהתזמורת מרגישה נוח במחיצתו, שיש דיאלוג ודיסטנס לא קיים באוויר.
זובין מהטה צילום: עודד אנטמן
“אין דיסטנס אבל יש כבוד”, מסכים שני. “להרבה אנשים קשה לעשות את ההפרדה, חושבים שאו שאתה חבר מדי ואז אף אחד לא שם עליך, או שאתה חייב לשמור דיסטנס כדי שיעריכו אותך, ובעיניי זה לא נכון. מבחינתי, אלה חברים, וכשאנחנו על הבמה, ברור לגמרי איך הדברים עובדים, אחר כך הם באים ומתחבקים איתי ומדברים חופשי. אף אחד לא קורא לי מאסטרו, אסור לחשוב על זה אפילו מבחינתי. מה זה מאסטרו? אני מתעקש לדבר פה עברית”, הוא צוחק. “הכבוד נוצר מתוך הערכה הדדית מוזיקלית. אני מקשיב למה שיש להם להציע, הרבה מנצחים נופלים בדיוק על הדבר הזה. תזמורת חייבת לדעת שהמנצח מקשיב לה, רק פה מתחיל האמון. ולא מדיסטנס ומלתת פקודות”.
אתה מתרגש מהכניסה הרשמית לתפקיד?
“כן ולא. הריגוש האמיתי היה בכלל לקבל את ההצעה ולדעת שסומכים עליי ומאמינים בי. היתה להם רשימת מנצחים מהשורה הראשונה והם בחרו בי, אולי הצעיר מכולם. האמון הזה מאוד נוגע לי ללב, זה מבחינתי היה השיא. מעבר לכך אנחנו כבר הרבה זמן בתהליך של יצירת עתיד משותף, זה לא שבשנה הבאה אתחיל משהו חדש ביחסים אלא זה המשך תהליך. מבחינת התוכניות והקשר עם הקהל, יש פה משהו חדש גדול ומרגש”.
אגב תוכנית, אתה מתכוון להכניס גם מוזיקה מודרנית יותר לרפרטואר?
“אנחנו גוף תזמורתי שמנגן מוזיקה קלאסית שנכתבה לפני 100־200 שנה. זה מה שהתחנכנו לעשות ואנחנו עושים הכי טוב. עם זאת, אי אפשר להיתקע רק בעבר. כשהמוזיקה של ברהמס ובטהובן נכתבה, היא היתה מודרנית והדבר היחיד שהקהל רצה לשמוע, את מה שחדש. ב־100 השנ ים האחרונות יש נטייה להיתקע בעבר. מצד אחד, המוזיקה הזאת נפלאה ואסור לוותר עליה. מצד שני, המוזיקה חייבת להמשיך ולהתפתח, לכן חייבים לשלב גם מוזיקה חדשה שהיא קומוניקטיבית מספיק והקהל יהיה מעוניין לשמוע. חשוב לי גם להשמיע יצירות שאולי לא נכתבו עכשיו אבל קצת נשכחו. למשל, עכשיו אנחנו מנגנים את הסימפוניה הראשונה של פאול בן חיים, הסימפוניה הישראלית הראשונה מ־1940 שנכתבה לפילהרמונית הישראלית ולצערי היא לא ניגנה אותה במלואה מ־1958. מבחינתי זה נכס שאסור להתעלם מקיומו וצריכים לדחוף אותו. יצירה שמשלבת מוזיקה גרמנית והשפעות של מאהלר עם שירים תימניים ופרסיים. מי יבין את זה אם לא אנחנו?”.
אגב פאול בן חיים, החל מהשבוע מארח שני את הפסנתרנית מרתה ארגריך בסדרת קונצרטים בניצוחו עם הפילהרמונית (עד 5 בינואר) שבה ינגנו, בין השאר, מיצירות בן חיים, ברהמס, בטהובן וסטרווינסקי. שיאה של הסדרה ב־3 בינואר ברסיטל דואו חד־פעמי של השניים, שכולל נגינה בארבע ידיים, ליצירות פרוקופייב, רחמנינוב וראוול.
מרתה ארגרייך צילום: ADRIANO HEITMAN
ארגריך היא אחת הפסנתרניות הבולטות, מעוטרות הפרסים והפופולריות בעולם, והרפרטואר שלה כולל את באך, ברטוק, בטהובן שופן, סטרווינסקי, שוסטקוביץ, צ’ייקובסקי ואחרים. “יש לנו קשר טוב”, מספר שני, שפגש אותה לראשונה לפני כמה שנים בעיר הולדתה בואנוס איירס במסגרת סיור עם תזמורת. “אני חייב לציין שהיא מאוד בררנית ולפעמים לא עובדת עם תזמורות ומנצחים שנחשבים הטופ של הטופ כי הכל אצלה נובע מקשר אישי־אנושי. לנו היה מהתחלה חיבור טוב. היא אגדת פסנתר שצעירים נושאים אליה עיניים, משהו של פעם במאה. גם מבחינת העצמה נשית. אין לה שום ניסיון למנייריזם והכל לחלוטין בזכות האמנות והעוצמה של האישיות”.
שני מודה שגם עליו היא השפיעה רבות. למעשה, הקונצ’רטו של ראוול שינגנו יחד הוא יצירה שגדל עליה ובכך זו בהחלט סגירת מעגל עבורו: “גדלתי על ההקלטה שלה מנגנת את זה בשנות השישים עם הפילהרמונית של ברלין וקלאודיו אבאדו. זו אחת ההקלטות החזקות של פסנתר במאה ה־20. ניגנו את זה יחד לראשונה ברוטרדם וזו היתה הגשמת חלום. אני מרגיש בר־מזל, אני מנצח צעיר ויוצא לי לעבוד עם אנשים שלפני רגע הכרתי אותם רק מהשם על הדיסק ולא האמנתי שאפילו אזכה לשמוע אותם בקונצרט חי, אז להיות איתם על הבמה, לדבר אתם, להחליף דעות ובסוף גם לעשות מוזיקה יחד - זה כבר באמת מזל, ואני מוקיר את זה”.
