אימון מתקדם: גשם הוא לא תירוץ להפסיק לרוץ

בחמישי האחרון, מעט לפני אחר הצהריים, השמים בחיפה נהפכו לקודרים מאוד. תוך דקות ספורות טיפות גדולות הצטרפו לרוח ושטפו בעוצמה את חלון הרכב. מימיני גלי הים השתוללו וקצפו. החורף סוף סוף הגיע.

הנסיעה הביתה היתה אטית ומסורבלת. התחלתי לחשוב איפה אקיים את אימון הריצה שלי בתנאים שכאלו. היה לי ברור שכמויות הגשם יציפו את השדות מסביב לקיבוץ שאני גר בו ויהפכו של השבילים לבוץ טובעני ודביק שאי אפשר לרוץ בו. האפשרות היחידה היא ריצה על החוף המכוסה חלוקים או חול קשה ומהודק.

ריצה בגשם צילום: Shutterstock

חלפו להן עשר דקות מהרגע שבו הגעתי הביתה ועד שהייתי מוכן לצאת לאימון. בזמן ששרכתי את הנעליים, הגשם ניתך על המרפסת וביחד עם הרוח ניסה לאיים עליי שלא אצא. לקחתי נשימה עמוקה, הבנתי שבעוד כמה רגעים אהיה ספוג כמו סמרטוט רצפה. "הנה זה בא", חשבתי אך אז הסתערתי על הטבע הפרוע.

תוך שניות הטיפות החלו לזלוג מטה במורד הגוף. בעוצמה הזו גם הביגוד האיכותי ביותר נשטף מים. צמרמורת נעימה של קור השתלבה עם חום הגוף העולה. שבילי הקיבוץ היו שוממים. אפילו הכביש ריק. העולם עצר מלכת והשתחווה בפני איתני הטבע. הגעתי לשביל החוף ספוג אך סופג מתמיד. כל החושים קשובים למה שהטבע משליך כעת. העיניים מהופנטות לגלי הענק השוצפים ששוטפים את הסלעים וכמילות איזה שיר קיטשי שמתנגן לי בראש מהרגע שיצאתי: "אני חש את הגשם על העור שלי, אף אחד אחר לא יכול לעשות את זה בשבילי". בזמן שאני מרגיש את הטבע ונרטב, אני רואה שרצועת החוף ריקה קילומטרים קדימה. התחושה היא שזה רק אני מול העולם שגועש.

אימון מתקדם

ההרגשה הייחודית והמעצימה הזאת מלווה אותי בחורפים כבר קרוב ל־30 שנה, מאז הייתי נער צעיר שמתאמן על אופניו, בהוראת מאמנו, בכל מזג אוויר. לא אפריז כשאכתוב שאני מכור לתחושה הזאת ואף מאוהב בה. ככל שאתה רטוב וספוג יותר, אתה חש חזק יותר, עמיד יותר. בלתי שביר. אתה שב הביתה וחש כמי שניצח. ולא סתם ניצחון, אלא את היריבה החזקה מכולם: אמא טבע.

באותו יום חמישי, במשך הריצה, לא יכולתי שלא לחשוב על ספורטאיי. בעוד כמה שעות, בדיוק כמוני, גם הם הולכים לחטוף מטחי שמים רטובים. הם כבר מכירים אותי היטב ויודעים שהאימון מתקיים כרגיל. את נוהל החורף שלנו הם מדקלמים בעל פה: "בכל מזג אוויר, רק לא לשכוח ביגוד חם ויבש להחלפה בתיק". נרטבים, אך נמנעים מלסיים מקוררים.

לשמחתי, התחושות שלהם דומות לשלי. גשם הוא סיבה למסיבה. הם רק מבקשים עוד ממנו. בעת האימון, אחד מהם אפילו לוקח את זה צעד קדימה (אולי אחד יותר מדי), ומסיר את חולצתו. הם נהנים להוכיח את כוחם לעולם. את מסוגלותם וקשיחותם. להראות לגנרל חורף שאינו יכול להם, שאין בכוונתם לעצור. או כמו שאמר הרץ האגדי הניו־זילנדי פיטר סנל, שמת השבוע: "כשגשם זלעפות בחוץ ואתה רץ לך רטוב, יש סיפוק בידיעה שאתה שם בחוץ בזמן שאחרים אינם".

ואם זוהי לא העצמה, אז מה כן?