האוצר אריק צ'ן מסביר איך לעצב בעולם מוגזם

הפעם הראשונה שבה אַריק צֶ'ן ביקר בישראל היתה בקיץ 1992, כשבילה במשך שישה שבועות במשלחת חפירות בעתיקות תל דור.אבל הקשר הישראלי־יהודי שלו עמוק יותר. צ׳ן גדל עם אמו ממוצא טייוואני בשכונת הייד פארק בשיקגו, ומספר שרבים מהמורים שלו בילדותו ונעוריו היו יהודים. ״עשינו סוכות בבית ספר, חגגנו את פורים כמובן, למדתי לשיר הבה נגילה והכנתי בשיעורי מלאכה כיסויים לחלות״, הוא צוחק.

כעבור כמעט שני עשורים, כשהוא מצויד בתארים בארכיטקטורה ואנתרופולוגיה מאוניברסיטת ברקלי ולימודי ההיסטוריה של העיצוב ב״קופר יואיט״, קיבל פניה מסקרנת. האוצרת ברברה בלומינק, שאצרה ב־2009 את תערוכת הפתיחה של מוזיאון העיצוב בחולון, הזמינה אותו להשתתף בצוות האוצרות.

כעת, כעבור עשור נוסף, הזמינה אותו מאיה דבש, האוצרת הראשית של המוזיאון, לאצור את התערוכה ״אקסטרים״, שעוסקת בתופעות קיצוניות והדרכים השונות שבהן מגיבים אליהן מעצבים - ומציינת עשור לפעילות המוזיאון. ״אמרתי ברור, לא היססתי״, הוא מצהיר. אתו בצוות האוצרות דבש והאוצרת ההולנדית אזינטה פלנטנגה.

צ׳ן (44) הוא מהדמויות הנחשבות בזירת העיצוב הבינלאומית העכשווית, בשנה שעברה מונה למנהל האוצרות של היריד "דיזיין מיאמי" אחיו הצעיר של יריד האמנות היוקרתי "ארט באזל מיאמי". מאחוריו גם שנים של כתיבה, הוראה ואוצרות עיצוב ואדריכלות, הוא היה ממייסדי יריד העיצוב של שנגחאי, שימש כמנהל האמנותי של שבוע העיצוב בבייג׳ין ומשמש כאוצר בכיר של המוזיאון המדובר לתרבות חזותית M+, שאמור להיפתח בתחילת 2021 בהונג קונג.

אריק צ’ן. “בישראל יש גישה שהיא לא רק אינטלקטואלית אלא פואטית כלפי עיצוב וחפצים צילום: תומי הרפז

התפקיד שלך בדיזיין מיאמי לא היה קיים קודם. מה היה לך חשוב לקדם בו?

״אנחנו מציינים עכשיו 15 שנים ליריד. בכל השנים שעקבתי אחריו, מה שאני ורבים אהבו בו זה שהוא לא עסק רק בדברים יפים, אלא בדיונים העכשוויים ביותר סביב עיצוב: להביא את החדש והעדכני ביותר ולגלות את הכיוון אליו התחום הולך. התפקיד שלי נועד לחזק את ההיבט הזה של היריד״.

עם כל הכבוד לדיונים אינטקלטואליים, אי אפשר להתעלם מההיבט הכלכלי של היריד.

״זאת לא טעות לומר שדיזיין מיאמי מילא תפקיד גדול ביצירה ובפרקטיקה של אספנות. אבל הוא עשה זאת תוך חשיבה חינוכית ונסיונית שהסבירה מה יש בעבודות שהופך אותן לארטיפקט תרבותי שחורג מהתועלת הפונקציונלית שלהן. וזה מה שמבדיל עיצוב לאספנים מחלקים אחרים של שוק העיצוב. יכול להיות שלאורך השנים המרכיב התרבותי הלך קצת לאיבוד, והיו יותר עבודות של לייף סטייל. אבל לדיזיין מיאמי יש תפקיד בבניית תשתית לעבודות שדוחפות את הגבול, שמציגות רעיונות חדשים וחומרים שאין להם אולי כרגע תפקיד ממשי, אבל הם משנים את הדרך שבה אנחנו מבינים את העולם. אם להיות קצת פרובוקטיבי וחצוף, פעם אמנות נגעה לרעיונות, ועיצוב נגע למוצרים וסחורות. כרגע אפשר לטעון שיש שינוי ואמנות נהפכה לסחורה, בעוד שעיצוב נוגע יותר לרעיונות״.

דיזיין מיאמי עסק השנה בנושאים סביבתיים, ובעיקר בהרס שזורעת האנושות בכדור הארץ. אתה רואה דמיון בין הנושא הזה לנושאים של "אקסטרים"?

״במיאמי עסקנו יותר במקורות וייצור, ואיך פעילות אנושית משנה את כדור הארץ. לא הסתכלנו על אי שוויון חברתי וכלכלי וקיטוב פוליטי, שבזה תעסוק 'אקסטרים'. דווקא בשנה הבאה אנחנו שוקלים להתמקד בנושא 'אמריקה', זה יהיה מיד אחרי הבחירות. אנחנו אמיצים, או טיפשים - תלוי איך מסתכלים על זה. בכל מקרה יהיה מעניין לראות איך זה יראה״.

מה השתנה בעשור שחלף מאז תערוכת הפתיחה של המוזיאון?

״לפני עשר שנים התערוכה נקראה ׳מצב הדברים׳, וכשדיברו אז על עיצוב זה היה בעיקר על אובייקטים. היום הפרקטיקות של העיצוב השתנו מעט. יש פחות התרכזות באובייקטים, השיח פחות מרוכז בדברים עצמם, אלא יותר במה הם אומרים על העידן הנוכחי ועל הנושאים הדחופים שאנחנו עומדים בפניהם. יש הרבה יותר דגש על סוגיות סביבתיות, פוליטיות, וחברתיות, ומעצבים הם כמו תמיד בחזית של בחינת הסוגיות האלה".

נדמה שכשם התערוכה, אכן הכל הקצין מאז.

״בזמנו, כבר ראינו את המשבר הכלכלי, ובהמשך התחילו תנועות מחאה והתנגדות בינלאומיות כמו תנועת אוקיופיי וול סטריט והאביב הערבי. מאז ראינו שינוי אקלים מואץ, קיטוב פוליטי ופער ההכנסות שמתרחב - הכל באמת יותר באקסטרים. כתערוכת עיצוב רצינו לבדוק איך מעצבים מבטאים ומגיבים לתופעות כאלו. חשוב להדגיש שהתערוכה היא לא על נושא ספציפי כמו אקלים למשל, או אקטיביזם אלא על האבחנה שלנו שהכל מקצין. התערוכה לא מציעה פתרונות לבעיות: אנחנו מבקשים להסב את תשומת הלב למנגנונים שיוצרים תופעות קיצוניות״.

"קרקע בטוחה" של שניר גדסי צילום: אלעד שריג

"XCoral" של עזרי טרזי צילום: חיים זינגר

"Insectology Food for Buzz" של מתילד בולהאוור צילום: Matilde-Boelhouwer

אגב הקצנה, מה ההשפעה של המצב הפוליטי בהונג קונג על העבודה במוזיאון M+?

״המוזיאון אמור להיפתח ב־2021 וצריך לקוות בשבילו ובשבילנו שעד אז המצב ישתפר. לעבוד על 'אקסטרים' ולראות מה קורה שם חיזק בשבילי את הרלוונטיות של התערוכה. יש כאן מצב שבו שני צדדים לא יכולים להגיע להסכמה ומתרחקים יותר ויותר זה מזה. זאת בדיוק התופעה של הקיטוב שאנחנו מדברים עליה״.

נדמה אם כן כי זאת שנת הקיצון של צ'ן וכשהוא מתבקש לבחור בעבודות בולטות שהוצגו השנה במיאמי, הוא בוחר בעבודות של מעצבים ישראלים - Metamorphism של שחר לבנה (שהציגה תערובת של פסולת פלסטיק וחומרים נוספים ובוחנת תפיסות של טבעי מול מלאכותי) ו־2 Bleached של ארז נאבי פנה (שהציג רהיטי אלומיניום מצופים בליפה שהושרו בבריכות האידוי במפעלי ים המלח). ״זה לא רק בגלל שאני בישראל, אלה באמת שתי עבודות מועדפות עלי״.

מה ההתרשמות שלך מהעיצוב הישראלי?

״אני מזהה כאן שני זרמים בולטים: טכנולוגיה חדשנית, וחשיבה קונספטואלית חזקה. יש בישראל גישה שהיא לא רק אינטלקטואלית אלא פואטית לעיצוב ולחפצים. דרך העבודה של מעצבים ישראלים רואים מסורת חזקה של נראטיב והעברה של סיפור: סטורי טלינג״.

כאשר אריק צ’ן נשאל מיהם המעצבים הישראלים האהובים עליו הוא משיב: ״יש הרבה מעצבים חדשים שמאיה והקולגות במוזיאון הכירו לי, אבל אני גרוע בשמות", הוא צוחק. "ישנו כמובן עזרי טרזי שמציג בתערוכה את XCoral, פרויקט של אלמוגים מודפסים בתלת־ממד מטרקוטה, שמתמודד עם תופעת היכחדות שוניות האלמוגים בעולם. בעיני טרזי תמיד התבלט בהפיכת טכנולוגיה לאנושית, זה מה שמעצבים גדולים עושים והוא עושה זאת בצורה שמכניסה רגישות לטכנולוגיה. ויש גם את שחר לבנה ואת ארז נאבי פנה שהזכרתי, ושניר גדסי שמציג בתערוכה את ׳קרקע בטוחה׳, גן שעשועים שהוא מקלט מודולרי מצינורות בטון, זו עבודה מתחשבת ומעורבת רגשית״.

התערוכה ״אקסטרים״ סוקרת את העשור שחלף מאז נפתח מוזיאון העיצוב בחולון, ועוסקת במצבי ותרחישי קיצון, המנגנונים שמפעילים אותם, והדרכים שבהן מעצבים מתייחסים אליהם: בין אם זו התנגדות, ביקורת, הסתגלות, הצעת חלופות, מיתון של המצבים האלה ולעתים אפילו החרפה. מוצגות בה יותר מ־80 עבודות של מעצבים ישראלים ובינלאומיים, בחמש קטגוריות: קיטוב, סחרור מואץ, הקצנת יתר, נורמלי חדש, ומעבדת אקסטרים.