העונה השלישית של “גברת מייזל המופלאה" תקועה בפיפטיז

בפרק הראשון של העונה השלישית של “גברת מייזל המופלאה”, שעלתה עם כל פרקיה לאמזון פריים ביום שישי האחרון, יש קטע מדומיין עם הסטנדאפיסט המנוח לני ברוס במועדון לילה ניו־יורקי. במופע הזה של הקומיקאי שהגדיר את כל סצינת הסטנדאפ האמריקאי של שנות ה־60 ואילך, הוא מדבר על הופעתו הטלוויזיונית בתוכנית של סטיב אלן (ארוע שאכן היה), ועל כך שהוא שמר על פיו שם, כי לרוב המופע שלו נחשב לגס ואסור לצפייה לילדים.

הוא מנצל את הבמה של המועדון כדי לדבר על הצביעות הפוריטנית האמריקאית המאפשרת צפייה בסרט מתח אבל לא מאפשרת צפייה בארוטיקה. “כאשר יד של גבר מונפת ואחר כך מכה או הורגת אשה זה בסדר, אבל כשהיא עולה רק כדי לרדת בלטיפה או במגע פיזי מיני — זה כבר מגונה”, הוא אומר לקהל הצוחק בהבנה. בשלב שבו הוא מציג מגזין עם עירום נשי השוטרים, שהגיעו כהרגלם למועדון, עולים על הבמה ולוקחים אותו למעצר.

התובנה הזאת כמובן ראויה, ואפילו אמיצה, בהתחשב בכך שברוס שילם עליה ועל שכמותה במאסרים רבים בכלא. יש גם היגיון מסוים בלהשתמש בו כי הרי “גברת מייזל”, של איימי שרמן פלאדינו (“בנות גילמור”), שעלילתה החלה בסוף שנות ה־50 והתקדמה כעת לשנות ה־60 המרדניות — אמורה לשקף את התקופה.

רייצ'ל ברוסנהאן כגברת מייזל צילום: איי פי

אבל נדמה שאילו ידע אותו סטנדאפיסט מחוספס ונועז כי הוא נהפך לדמות בסדרה שכל־כולה שמלות מסתובבות, ליפסטיק אדום והומור מעודן ונעים, הוא היה משתגע. הופך את השולחן ואולי אפילו מוצא את עצמו שוב בכלא על כך.

“גברת מייזל המופלאה” היתה משב רוח מרענן שמשרה תחושה נעימה עם עלייתה. “פיל גוד טי.וי.” במיטבו. ממתק לעיניים, עיצוב צבעוני יפה ושמח של שנות הפיפטיז, על אמא צעירה בשנות ה־20 לחייה, ממשפחה יהודית ניו־יורקית אמידה, שפורצת דרך כסטנדאפיסטית בעולם ששמור רק לגברים הלבושים בבגדים מסמורטטים לרוב.

ההומור שלה היה חינני, הפינג־פונג בינה לבין הסוכנת שלה סוזי (אלכס בורשטיין) היה במיטב הפטפטת המהירה לבית פלאדינו, והצפייה בכל המד־מן השמח הזה, כאילו כולם לקחו ציפרלקס, היתה פשוט כיף.

הסדרה זיכתה את הכוכבת שלה, רייצ’ל ברוסנהאן — היא גברת מייזל — בפרסי אמי וגלובוס, וגם הסדרה עצמה זכתה בפרס הקומדיה הטובה פעמיים: גם באמי וגם בגלובוס.

אבל העונה השלישית, אולי כי היא מתרחשת בשנות ה־60, ואולי כי היא בגרה, עוררה תקווה כי תתקדם קצת, תספק יותר מאשר הסחורה שכבר הורגלנו בה, תלך עוד צעד אל עבר האופל, ואולי תשלב אותו בחומרים קצת פחות עליזים. אמנם יש סימנים לכך — כמו במופע של לני ברוס, כמו בעובדה שהיא נותנת את מופע הפתיחה לזמר האפרו־אמריקאי שיי בולדווין, שעל זהותו ועל חייו כמיעוט באמריקה של שנות ה־60 עוד יתברר בהמשך, וכמו ההתעוררות המוזרה לעת פנסיה של אביה, שפתאום מבין שקפיטליזם זה רע.

אבל ברוב הזמן, לפחות לפי פרק הפתיחה, מידג’ מייזל עם העיניים העגולות הצלולות שלה, וחיוכה השובבי המתוק, שומרת על עצמה, ועל סביבתה כפי שהן, וזה מתחיל לשעמם.