העבר עוד לפנינו: האמנית קרן רוסו מציגה תערוכה המוקדשת למיתוסים גרמניים

מה הקשר בין עיר מצרית קדומה, יצרן ביסקוויטים, אקספרסיוניזם גרמני ואדריכל אובססיבי?

לכאורה כלום, אבל כל אלה משמשים כרקע לתערוכת היחיד החדשה של קרן רוסו, "תולדות העתיד הקרוב", שמוצגת בימים אלה במוזיאון תל אביב לאמנות.

יש בה שלוש עבודות וידאו חדשות לצד רישומי פחם גדולים, שבהתבוננות ראשונה נראים אפלים. "אני לא אוהבת להגדיר אותם כאפלים", היא מסבירה. "אלה נושאים שמורכבים מהמון סימנים ורמזים שלא נותר לנו אלא לנסות ולפענח".

"מקדש מורלוק", מתוך התערוכה. "אני לא אוהבת להגדיר את העבודות כאפלות", אומרת רוסו צילום: קרן רוסו

רוסו (45) היא מהאמניות הישראליות המוערכות והפעילות כיום. היא למדה במדרשה לאמנות ובבצלאל, הציגה במוזיאון הרצליה ובמוזיאון ישראל. כבר 17 שנים היא חיה ועובדת בלונדון ונשואה לאמן האמריקאי המצליח דאג פישבון. היא מיוצגת על ידי גלריה דביר וממשיכה להציג פה באופן רציף. במקביל היא מציגה ברחבי העולם, בעיקר בלונדון אבל גם בגרמניה, ארה"ב ודרום קוריאה.

רוסו היא מסוג האמניות שכל עבודה שלה היא תוצר של מחקר שלא היה מבייש היסטוריון או מדען. העבודות הנוכחיות שלה מתייחסות להיסטוריה התרבותית של גרמניה. אחת מהן היא עבודת הווידאו "האוס אטלנטיס" על שם מבנה אקפרסיוניסטי שתכנן האמן הגרמני ברנהרד הטגר ב־1931.

"גיליתי שהוא היה חלק מרחוב שאותו ניסה איש העסקים ופטרון האמנות לודוויג רוזיליוס לבנות על טהרת האקספרסיוניזם. עבודת הווידאו שיצרתי בעקבות הסיפור מתארת את פנים המבנה המפוארומשלבת חומרים ארכיונים של המבנה ותצלומים עכשוויים שלו, לאחר שהוסב לבית מלון. ניסיתי בעבודה לגשר בין חומרים של העבר הרחוק לבין העתיד, כמו שאני רואה אותו. רציתי להשתמש באותה אסטרטגיה שבה השתמשו הטגר ורוזיליוס כשבנו את הבניין כדי לבנות איזה עתיד אוטופי, או אולי דיסטופי".

קרן רוסו: "מהעבודות עולה השאלה האם ואיך יכולה חברה לפתח חשיבה ביקורתית על מיתוסים" צילום: יריב כץ

גם עבודת הוידאו TET-Stadt מתייחסת לעבודתו של הטגר, שעוד לפני האוס אטלנטיס, התבקש לבנות ב־1917 עיר בסגנון מצרי קדום. את העיר הזו הזמין ממנו יצרן ביסקוויטים גרמני שביקש לבנות אותה עבור עובדיו. עבודת הוידאו השלישית בתערוכה "יונקר האוס", עוסקת באדריכל קרל יונקר ששקע באובססיה לבנייה ויצירת פיתוחי עץ בביתו.

המטרה היא לייצר קריאה ביקורתית של המיתוסים הללו?

"אמנות היא בעיני כלי שמאפשר לנו לבחון את המקום שלנו בעולם, כחלק מהקוסמוס. אני לא עושה אמנות דידקטית ומעולם לא היתה לי כוונה לעשות כזו. אני חושבת שמצפייה בעבודות כן יכולה לעלות מצד אחד איזו סוג של ביקורתיות, אבל מצד שני גם היקסמות מהכוח הוויזואלי של הדברים. כן עולה מתוך העבודות השאלה האם ואיך יכולה חברה לפתח חשיבה ביקורתית על מיתוסים ובאיזו מידה המיתוס טוב לבריאות. כל חברה עסוקה במציאת הגבולות שלה. זה נכון גם לישראל, למשל חזון בית המקדש השלישי או תנועות משיחיות למיניהן שמשתמשות במיתוסים או דימויים ארכיטיפיים, יוצרות התערבות בהווה כדי לקדם את העתיד".