אפקט הנינג'ה

כשהציעו לי כאן לכתוב על האופן שבו התוכנית “נינג’ה ישראל” משפיעה על אתלטים והעוסקים בספורט, חשבתי: עוד הפעם הנינג'ה הזה? לדחות סיפור מוטיבציה טוב, שיכול להניע ולדרבן אנשים לצאת ולרוץ בשביל השטויות האלו? אני מודה שעד שנחתה הבקשה על שולחני, לא צפיתי ולו בפרק אחד. ניסיתי לברוח ככל האפשר מהטרנד התורן שמנסה ברוב חוצפתו לעטות כסות ספורטיבית מהוגנת.

אך ללא הועיל. רק בשבוע שעבר, בעוד אני דן במלוא הרצינות עם מנכ"ל אגודת מכבי חיפה על אודות פיתוח המחלקה שאני מופקד עליה (טריאתלון), התפרצה לה נינג'ה זריזה וגנבה את תשומת לבו. "תשיגו לי את חזנוב במיידי", הורה המנכ"ל לדובר האגודה, "במקומון ‘כלבו’ רוצים דחוף לראיין אותו". מרגע זה נדדה שיחתנו לטאלנט התורן של עולם הנינג’ה, אלכס חזנוב. מתברר שהשתייכותו למחלקת הטיפוס באגודה והצטיינותו בתוכנית יוצרות בעיר ביקוש אדיר ועניין רב לענף, שהיום הוא אולימפי.

אבל לא רק את האגודות והעם הכניעה הנינג'ה הזריזה והמיומנת, אלא גם את נותן החסות של הספורטאים שאני מדריך:"אין לך מושג כמה תנועה הפרסומת שלנו בזמן התוכנית הביאה", מספר לי בגאווה מנהל מותג שעונים, שמעניק חסות לספורטאי.

אלכס חזנוב מטפס קירות צילום: Youtube

כנראה שכולם באמת רוצים להיות נינג'ה. אולי אפילו אותו נער מוכשר שהחליט לפני חודש לעזוב את מועדון הטריאתלון שלי ולעבור לצד האפל — שם, על קירות טיפוס גבוהים ומשמימים, שוכנים הנינג'ות.

לא נותרה לי עוד ברירה והייתי חייב ללמוד את רזי הנינג'ה. אז קראתי וקראתי. אפילו ערכתי ניסיון לראיין את האלוף המצרי, המתעמל האולימפי המהולל מוחמד אל־סאהרטי — גיבור התכנית "Ninja warrior bel arabi". רציתי לשמוע מ"ספיידרמן" בכבודו ובעצמו, כפי שאל־סאהרטי מכונה על ידי חלק ממעריציו, קצת על היחס לנינג'ות אצלם. אולי בפעם אחרת.

ואז במהלך חפירת המידע האובססיבית וקריאת עשרות הכתבות התרחש אצלי תהליך שאותו לא צפיתי: במקביל למיאוס שחשתי בכל פעם שנתקלתי באייטם דביק ופולשני על חייו של אחד המתמודדים, התחלתי לחוש בכוחה הייחודי של הנינג'ה. אני לא מתכוון לכוח המגיע מהקונספט הבאמת מצוין וכובש של התוכנית, שבו "אנשים כמוך וכמוני מתאמנים לבד בבית ויכולים לעשות בסוף דברים פשוט מדהימים", כפי שניסח זאת חבר שמכור כבר שנים לגרסה האמריקאית.

כוונתי היא לפוטנציאל האדיר שטמון במפעל הזה — במידה שלא יגווע כעוד טרנד טלוויזיוני חולף, וימשיך להתפשט החוצה למרחב במלוא הכוח — מהמסך והלבבות לבתים, לרחובות, לחדרי הסטודיו, למכוני הכושר, לאגודות ולבסוף למקום שבו הוא יכול לחולל את ההשפעה החיובית הרבה ביותר: בבתי הספר.

"הם לא בתוך הטלפונים שלהם. תלמידים מעדיפים לשחק במסלול לוחמי הנינג'ה". הכותרת הזו מעיתון "איידהו ניוז”, שבה נתקלתי השבוע, גרמה לי לראות לבסוף את האור. בכתבה שפורסמה בחודש שעבר, מנהלי בית הספר "מידלטון" מספרים כיצד בנייה של מסלול נינג'ה בבית הספר שלהם משנה ללא הכר את חיי התלמידים: כיצד עשרות תלמידים מגיעים עוד לפני פתיחת שעת הלימודים, מניחים את הטלפונים בתיקים — ופשוט זזים, מפעילים את הגוף באופן ספורטיבי ומתאמנים. כך בכל הפסקה, בכל רגע פנוי שיש ברשותם. מיושבניים — לפעלתנים. בבית הספר הזה אף זיהו שיפור ביכולות הלמידה והריכוז מאז פתיחת המסלול. פשוט נס באיידהו.

בישראל נסים מתרחשים מעט יותר ולאט יותר. מסלולי הנינג'ות טרם כבשו את חצרות בתי הספר, אך פרויקטים מתחילים לצוץ להם בעצלתיים בעקבות הטרנד הסוחף: בית הספר גורדון בבת ים, הכריז לא מזמן על השקתו של מסלול צנוע בחצר בית הספר וסביר להניח שבאקלים הנינג'ה הנוכחי, גם אחרים ילכו בעקבותיו — כי אחרת הם יישארו מאחור.

אם כך, הלוואי שהנינג'ות ינצחו. הסיבה לכך פשוטה: זה בכלל לא חשוב באיזה ענף ספורטיבי יעסקו התלמידים — כל עוד הם יעסקו בו: יזוזו, יפתחו מגוון תנועות רחב ככל האפשר, יכולות מוטוריות מתקדמות וכישורים משחקיים וחברתיים. העיקר לא המסכים, אלה גורמים לישיבה, השמנה ועצלות שרווחים בקרב ילדי ישראל. אם הנינג'ה — על שלל אתגריו ומסלוליו — מצליח להניע ולהזיז ילדים, הרי הוא מבורך, אפילו על ידיי. הטרנדיות והנופך הדביק והסנסציוני שנקשרים בו, כלל לא משנים כל עוד בזכותו כל הילדים קופצים רוקדים.