שורה עליונה: "אל קמינו" הוא מערבון אקשן מעולה

רוב הצופים ב"אל קמינו", סרט ההמשך ל"שובר שורות", שעלה בסוף השבוע האחרון בנטפליקס, הם מעריצי סדרת המופת. אבל כמו כל סרט או סדרת המשך, גם זה אמור לעמוד כיצירה בפני עצמה. בתור שכזה "אל קמינו", שאותו כתב וביים וינס גיליגן, יוצר "שובר שורות", הוא סרט מערבון־אקשן מעולה, מותח, כתוב בקצב מדויק, מפתיע בכל מעבר או פנייה, מצולם היטב, משעשע בדרכו, ארוז נכון ומספק סוף משביע רצון.

ארון פול כג'סי פינקמן ב"אל קמינו". מסעו של אדם לא בעקבות גורלו צילום: Ben Rothstein

עבור מי שצפו בסדרה לאורך השנים - ונטפליקס הפכה את הקהל הזה לענקי - הציפיות מהסרט היו מאוד גבוהות. יש כאלה שהרגישו שהסוף של הסדרה (שבא בכמה גלים) היה טוב דיו, ואין צורך לתקן מה שאינו מקולקל. אחרים רצו לדעת מה עלה בגורלו של ג'סי פינקמן (ארון פול), הדמות האהובה שבסוף הסדרה, נחלצה בשן ובעין מעונש סאדיסטי. אבל גם הם חששו מנגיעה במה שכבר נחשב לקודש טלוויזיוני.

כסרט המשך האמור לענות על כל הציפיות האלה הוא מן הסתם לא יכול לעשות זאת. הגאונות של "שובר שורות" היתה בחזון ארוך הטווח שלה, שבו דובון פרוותי ורוד בבריכת מים בסצינת הפתיחה לימד, רק זמן רב אחר כך, על התרסקות מטוס. וינס גיליגן הצליח לזקק את תיאוריית האקדח שמופיע במערכה הראשונה ואת אפקט הפרפר לז'אנר ייחודי ומבריק בסדרת טלוויזיה.

ב"אל קמינו" ("הדרך" בספרדית, וגם שם המכונית של ג'סי, וגם באופן מקרי שם הסדרה שהשחקן ארון פול כיכב בה במשך שלוש שנים The Path, לאחר ש"שובר שורות" הסתיימה), ג'סי הוא הגיבור האחד והיחיד, הפרש הבודד, למוד סבל, חשדן שמחפש דרך חדשה — שונה מזו שהלך בה בגלל מורו וולטר וייט (בריאן קרנסטון). לשאלה אם יצירה של גיליגן יכולה להתקיים ללא וולטר וייט כבר קיבלנו תשובה ב"סמוך על סול", וכעת גם בסרט עם יקום ספציפי משלו נראה שזה תקף. אפשר לאהוד גיבור ולא אנטי גיבור, זה עובד.

הסרט מתחיל בדיוק בנקודה ש"שובר שורות" נגמרת בה. ובאחד הפלשבקים הרבים בו, שנועדו להשלים פערים ולספק הסברים (ולכן מכאן עלולים להיות ספוילרים, ראו הוזהרתם), נראה ג'סי משוחח עם מייק על המקום המתאים ביותר לפתיחת דף חדש (שלא כמו ב"סמוך על סול", זה לא בדוכן מאפי קינמון בקניון). המקום שנבחר הוא הפוך כמעט בכל מובן לאלבקרקי המדברית והדרומית — אלסקה. "אני רוצה לתקן את מה שנהרס", אומר לו ג'סי, ומייק משיב ביובש האופייני לו: "צר לי ילד, זה הדבר היחיד שאתה לא יכול לעשות".

למרות זאת הוא מנסה. לאורך הסרט יש מפגשים והבזקים לאחור (שנוצרו בשביל הסרט) עם ביקורים קצרים מהעבר של דמויות כמו טוד, האחיין הפסיכופת של הדוד ג'ק הניאו־נאצי, שכלא את ג'סי בכלוב, חבריו של ג'סי, סקיני פיט ובאדג'ר, מייק, חברתו ג'יין וכמובן וולטר וייט, המזכירים לכולם מה כלל העבר הזה.

הדבר הראשון שג'סי עושה במסעו לא־בעקבות־גורלו הוא לזנוח את המכונית שלו — אל קמינו — כלומר את הדרך הקודמת שלו. מאחר שבכל זאת מדובר בסוג של מערבון מודרני, כדי לעשות דברים טובים הוא נאלץ גם לשפוך קצת דם רע, אבל הוא משיג את מטרתו. המעבר שלו ממכונית למכונית ומכביש לכביש, מקרב את ג'סי פינקמן אל עבר העתיד הוורוד שהוא מייחלו לו, שבו הדבר היחיד הלבן בו הוא לא וולטר וייט אלא הערבות המושלגות של אלסקה.