מעבר לפינה: ערב לזכרה של פינה באוש

עשרות רקדנים מסתובבים על הבמה של בית האופרה בוופרטל גרמניה. הם שותים, צוחקים, מדברים, מנגנים ושרים. התחושה היא של הצצה למסיבה פרטית, אבל זה אירוע לציון עשור למותה של פינה באוש, מייסדת תיאטרון המחול שהרקדנים על הבמה משתייכים אליו. אירוע לזכרה ובהשראתה של האשה הצנועה והצנומה פורצת הדרך שלפני 45 שנה שינתה את פני המחול העולמי והפכה לאגדה עוד בחייה כשניסתה למצוא שפה לחיים.

בסוף השבוע האחרון הגיעו לוופרטל אורחים מכל העולם לצפות בהעלאה מחודשת לעבודתה “Como el musguito en la piedra” (“כמו הטחב שבאבן”) ובאירוע המחווה לזכרה. בקהל נכחו הכוריאוגרף הידוע אץ מק וזוגתו הרקדנית אנה לגונה. הרקדנים של באוש, אלה שאיתה מתחילת הדרך ואלה שלא הכירו אותה. הם פיזרו פתקים על הרצפה כאשר בכל פתק היה כתוב משפט שייצג את תפיסתה האמנותית כמו “כל יצירה היא עולם חדש”, או “תנועות נולדו מהחיים, זה לא רק טכניקה”. בין לבין בוצעו קטעים קצרים מיצירות שונות, הועלו זיכרונות וחולקו תמונות, אבל האווירה היתה של משהו חופשי עד כדי אילתור ורחוק מלהיות עצוב. בסוף הערב הוזמן הקהל לעלות לבמה לרקוד, לדבר, לשתות או סתם לעמוד ולהיות חלק מהערב שהיה שונה מכל ערב מחווה לאמן שנכחתי בו בחיי.

מתוך המחול "ציפורנים" צילום: JOCHEN VIEHOFF

באוש, שמתה בקיץ 2009, הותירה אחריה חלל עמוק. “אחרי שפינה מתה היה בי חשש שאולי זה מותה של הלהקה”, מספר דומיניק מרסי, הרקדן הוותיק בן ה־69 שרוקד בלהקה מתחילת הדרך ועד היום, ואף כיהן כמנהל אמנותי בשנים 2009־2013. “היתה תחושה שאולי אין דרך להמשיך בלעדיה כי היא באמת היתה הלב הפועם של הדבר הזה, המגנט שחיבר בין כל הגורמים. רבים בלהקה לא האמינו שנצליח להמשיך בלעדיה אבל היה רגש שדחף אותנו להמשיך: האחריות ליצירה ולמורשת שלה”.

השנים הראשונות היו קשות. מנהלים אמנותיים הוחלפו ורקדנים עזבו ונדמה שרק בשנה האחרונה מתחיל עידן של יציבות. “המוות שלה זעזע את הלהקה, ואני עדיין מתמודדת עם ההשלכות”, אומרת בטינה וגנר ברגנט שנכנסה לתפקיד המנהלת האמנותית לאחרונה. “אחרי מותה כולם הרגישו אבודים ונאלצו לחפש את דרכם מחדש בתוך הקטסטרופה. לא היה להם זמן להיפרד או אפילו להתאבל, אבל הוחלט להמשיך את דרכה ולשמור על הרוח שלה”.

לתפקיד המנכ”ל נכנס השנה רוג’ר כריסטמן שמספר: “מצאנו קבוצה אבודה ומבולבלת אחרי ריב גדול בין המנכ”ל והמנהל האמנותי. הדבר הראשון היה לייצב את הלהקה, להכניס רגיעה בעבודה ולהחזיר את המוקד לרפרטואר”. 

פינה באוש. יצרה מחול על אהבה, הישרדות וכוח צילום: Colette Masson

דומיניק מרסי וחבריו הבינו שהאחריות מוטלת על כתפיהם לשמש מנטורים ולחנוך את הדור החדש. “פינה לא היתה אדם שמדבר הרבה. היא פעלה מתחושות ורגשות, וזו אחת הסיבות שהיא אף פעם לא הסבירה את היצירות שלה אלא העדיפה שאנשים יקבלו את זה דרך צפייה במופע. גם במשך החזרות לא דיברנו הרבה, היא היתה זורקת שאלות או מילים ואנחנו התייחסנו אליהן עם הגוף”.

את מרסי פגשתי באכסדרת הסטודיו אופרה שבו פועלת הלהקה בוופרטל השוכנת סמוך לדיסלדורף. בתחילת הדרך היה קשה לאנשי ופרנסי העיר התעשייתית הקטנה לעכל את עבודותיה של באוש והיא נתקלה בקשיים. לימים הם למדו להעריך את תרומתה לתרבות ולתדמית העיר. אחרי מותה נוסדה “קרן פינה באוש” לשימור המורשת האמנותית שלה על ידי בן זוגה רונלד קיי ובנה סלומון באוש המכהן כמנכ”ל ויו”ר חבר הנאמנים. עד 2025 יוקם בעיר מרכז פינה באוש בעלות של 50 מיליון יורו, שיכלול גם ארכיון ומוזיאון ויתוחזק על ידי העירייה והמדינה ב־10 מיליון יורו נוספים בשנה.

לצדו של דומיניק יושב ג’ונתן פרדרקסון בן ה־35 מטקסס שהגיע אל הלהקה לפני ארבע שנים ולא זכה להכיר את באוש. פרדרקסון ומרסי יגיעו בשבוע הבא לישראל ביחד עם הלהקה להעלות את “ציפורנים”, אחת העבודות החשובות והמצליחות של באוש מ־1982, שתוצג במסגרת סדרת מחול במשכן באופרה הישראלית בתל אביב (ב־17־23 באוקטובר). עבור מרסי זו תהיה הפעם השנייה שהוא מגיע עם היצירה לישראל. הראשונה היתה לפני 30 שנה בקיסריה, אלא שהפעם הוא לא ישתתף אלא יגיע ללוות אמנותית ורגשית את הרקדנים.

על הבמה המרהיבה מרבד של מאות פרחי ציפורן שבמהלך המופע יירמסו על ידי הרקדנים. לצלילי מוזיקה של גרשווין, ארמסטרונג, שוברט ושיר גרמני עתיק יעלו הרקדנים את היצירה. באוש דגלה ברעיון שבניגוד לחיים, על הבמה אתה יכול לעשות כל דבר ובעבודות שלה מותר להשליך אבנים, לשפוך מים על הראש, לשלוף חזיות, להגיש אספרסו לקהל ולהדליק סיגריה. גם ב”ציפורנים” תמצאו גברים מתרוצצים בשמלות סאטן, רקדנית חשופת חזה מנגנת באקורדיון, גבר מחתים דרכונים, גברים טומנים ראשם בערימת בצל קצוץ וזוג ששופך עפר זה על ראשה של זו.

בעבודה שנוצרה ארבע שנים לפני נפילת חומת ברלין יש רמזים על הגירה ועקירה אך מרסי מדגיש: “לא מדובר ביצירה פוליטית, אלא יצירה על אהבה, תשוקה, הישרדות וכוח”.

במשך שנים באוש נמנעה מלהגיע לישראל כיוון שהיתה לה ביקורת על המצב הפוליטי. עם זאת, וגנר ברגנט מצפה לביקור בישראל, וכשהיא מתייחסת למצב הפוליטי היא לא מצליחה להסתיר את הלחלוחית בעיניים. “ברור שהמצב הפוליטי אצלכם מורכב וקשה אבל אני כגרמנייה צריכה פשוט לשתוק, זה לא משהו שאני יכולה לשפוט או להגיב עליו. אני מאוד מתרגשת מהביקור הזה ולא הרגשתי שום לחץ מתנועה פוליטית כזו או אחרת”.