נוע, נוע, סוף: עמנואל גת ולהקתו מגיעים לביקור בסוזן דלל
אחרי שש שנים שבהן לא הופיע בישראל, גת ולהקתו הצרפתית מגיעים לביקור עם שתי עבודות. הוא מתעקש שלא להסביר אותן במילים
הכוריאוגרף עמנואל גת מתרחק מהגדרות והסברים בכל הקשור ליצירות שלו. "מבחינתי כוריאוגרפיה מורכבת משני דברים. הראשון אלה הרקדנים שעובדים איתי. השני זה ארגון התנועה ביחס לחלל. כל השאר זה תוצר לוואי, רעיונות והקשרים שאפשר למשוך מהעבודה אבל לא נמצאים שם בתחילת התהליך”.
כך גם מרגיש גת לגבי שתי היצירות שלו שיעלו בשישי ובשבת במסגרת אירועי העונה הבינלאומית לציון 30 שנה למרכז סוזן דלל בתל אביב. היצירה הראשונה, "עבודות" (Works), עלתה בבכורה לפני שנתיים בפסטיבל מונפלייה היוקרתי ומורכבת משישה קטעים קצרים החוברים ליצירה אחת. היצירה השנייה שנקראת "פולחן" היא גרסה מחודשת לעבודה שלו מלפני 15 שנה — אינטרפרטציה אישית של גת ל"פולחן האביב" של סטרווינסקי.
"עבודות". שישה קטעים החוברים ליצירה אחת צילום: JULIA GAT
גת (50; "יש לי מערכת יחסים מורכבת עם הגיל") החל דרכו בתחילת שנות ה־90 כרקדן בלהקה של ליאת דרור וניר בן גל. ב־1994 יצא לדרך עצמאית וזכה להצלחה בארץ ובעולם. לפני 12 שנה עזב לצרפת בעקבות הצעה אטרקטיבית לבסס שם את המעמד של להקתו, Emanuel Gat Dance. הוא זכה לחממת יצירה, רזידנסי לתקופה ארוכה ב־Maison de la Danse d'Istres שתמכה בלהקה כלכלית והעניקה לה בית בדרום צרפת, סמוך למרסיי. ההתקשרות עם איסטר תסתיים בשנה הבאה. "בא לנו להתחדש ולמצוא מקום חדש", מספר גת שמגדל עם זוגתו את חמשת ילדיהם בצרפת.
כשאני מבקשת שינסה לספר בכל זאת במה עוסקת "עבודות", גת איתן בדעתו להימנע מהסברים. "זה על אנשים שרוקדים. עשרה רקדנים שכל אחד הוא עולם ומלואו והאופנים השונים שבהם הם מתחברים יחד. ברגע שיש על הבמה אדם שיש לו יכולת הבעה מסוג מסוים, כמות האינפורמציה כל כך גבוהה שלהוסיף לה עוד רובד, או לכתוב בתוכנייה על מה זה, נראה לי כמעט הסחת דעת”.
“אני חושב”, מוסיף גת, “שהצורך להסביר מה הכוונה במחול מסוים נובע מפחד של היוצרים שלא יבינו אותם ופחד של הקהל להרגיש שהוא לא מבין את השפה”.
גם באופן הניהול והארגון של הלהקה יש לגת תפיסה לא שגרתית. הוא עובד עם קבוצה קבועה של רקדנים לאורך זמן אבל כולם פרילנסרים שמופיעים בכל אירופה.
"אנחנו נפגשים לתקופות של חזרות וטורים, אבל אני לא מחליף רקדנים. לאורך השנים הגעתי למסקנה שזה מודל שמתאים לשדה היום. אני עובד עם רקדנים ב שנות ה־30 וה־40 שלהם, גילאים שבם הם רוצים לחיות את החיים וגם ליצור בעצמם, אז צריך לתת להם יותר חופש וגמישות. באירופה המודל הזה קורה יותר ויותר. זה מאפשר סוג של חופש לכולנו, גם אני יכול ללכת לעבוד עם להקות אחרות או סתם לא לעשות שום דבר. עכשיו חזרתי מברלין שם העלו עבודה שלי מחדש, ובאביב אגיע לישראל ליצור עבודה ללהקת ענבל”.
באופן לא מפתיע גת מספר שמבחינה כלכלית קל יותר לחיות וליצור בצרפת. "השוק יותר גדול, יש יותר פסטיבלים וגם זה עדיין אחד המקומות האחרונים שרואים כזו חשיבות בתמיכה ציבורית באמנות ותרבות". עם זאת, רק 15% מתקציב הלהקה שלו מגיעים מתמיכות ציבוריות לעומת 70% בלהקות מסדר גודל דומה, וזאת כיוון שכפי שהוא מגדיר זאת, “אני לא מרגיש נוח להיכנס לגמרי למערכת כי כשמקבלים יותר, חייבים יותר”.
הפעם האחרונה — והיחידה — שבה הופיעה הלהקה בישראל היתה לפני שש שנים. על התחושות לקראת ההופעה בארץ אומר גת: "זה שילוב של מלחיץ, מוכר ומוזר. זה קצת כמו לחזור לבית של ההורים אחרי שלא היית בו הרבה שנים".
