קשה לעיכול: על הסדרה החדשה Unbelievable שעלתה בנטפליקס

קשה קצת לתרגם את שם הסדרה החדשה Unbelievable לעברית בגלל שזאת שפה מחויבת-מגדר, ואילו המשמעות של השם באנגלית הוא רב משמעי - גם “לא ייאמן”, במובן של “סיפור מטורף”, וגם “לא תיאמן” במובן ש”לא מאמינים לה”. הפער הזה מוצג גם במהות של הסדרה החדשה של נטפליקס עצמה. מי מאמין ולא מאמין לקורבן, מי מאמין ולא מאמין לאירועים.

“אנבליבבל” היא עוד סדרה על פשע אמיתי, אבל כאן הפשע הוא כפול ומכופל. הפשע הראשון הוא של אנס סדרתי שבמשך שנים פורץ לביתן של נשים החיות לבד; הפשע הנוסף הוא האופן ששוטרים טיפלו בלפחות אחד מקורבנותיו. הפרק הראשון, מתוך שמונה של הסדרה, הוא קשה, קשה לצפייה ולעיכול. הוא מתחיל במדינת וושינגטון, בשנת 2008, בתלונה של צעירה בת 18 המספרת לשוטרים כיצד פרץ אלמוני לביתה בשעות המוקדמות של הבוקר, בזמן שישנה, איש חובש מסיכה, שתחת איומי סכין אנס אותה במשך שעות. התיאורים של מעשה האונס הם אמנם לא נצלניים ולא חושפניים, חלילה, ועם זאת קשה להתמודד איתם. כך גם מעיק לראות את המעמסה הרגשית המופעלת על מארי אדלר (קייטלין דבר), בסך הכל בת 18 ונראית בת 12, כשהטראומה הזאת מתרגשת עליה, ומקומם כמובן לראות את היחס של המשטרה והסביבה אליה, אבל כדאי וחשוב להמשיך בצפייה.

Unbelievable. כותבים זוכי פוליצר צילום: NETFLIX

מהפרק השני, נכנסות לתמונה שתיים מהגיבורות הראשיות של הסדרה, שתי הבלשיות שחוקרות את המקרים. מהרגע שהן נכנסות לתמונה הכל משתנה, גם בחקירה, גם ביחס לקורבנות, וגם במהלך העלילתי של הסדרה. הכל נכנס לקצב מהיר ויעיל יותר. העבודה המשותפת של השוטרות גרייס רסמוסן וקארן דובאל (טוני קולט, “טרה”, ומריט ובר “האחות ג’קי”), השונות זו מזו, הדינמיקה ביניהן, ושל כל אחת בנפרד, ההירתמות למשימה, השיחות ביניהן, עבודת הצוות, ובמקביל המבט אל עבר הגיבורה השלישית, אותו קורבן שלא מאמינים לה מתחילת הסדרה, יוצרים יחד סיפור ארוג היטב, הכתוב, משוחק ומבוים מצוין.

מדי פעם, הצופים מקבלים הסבר מלומד מדי, מהסוג שנדמה שהשוטרות לא היו מציינות מרוב שהוא כה ברור להן, על היחס של המערכת לקורבנות אונס לעומת קורבנות רצח, על השיעורים הגבוהים של שוטרים המכים את נשותיהם ואלימים כלפי משפחותיהם. אולי זה משום שהסדרה מבוססת על כתבה זוכת פרס פוליצר “הסיפור שלא ייאמן של אונס” (ופרק בפודקאסט המצוין “This American Life” שהתבסס עליה), ועובדות אלה עלו בתחקיר והיה חשוב לשלבם. בכל מקרה, ברוב הזמן הסדרה מסתפקת בהצגת האירועים ולא בדברור שלהם. ואם כבר הוזכר כאן פרס פוליצר, אז מאחורי הקלעים של הצוות היצירתי של הסדרה נמצא עוד זוכה של הפרס: בין תסריטאי הסדרה נמצאים הסופר מייקל שייבון זוכה פרס פוליצר (“ההרפתקאות המדהימות של קוואלייר וקליי”), אשתו הסופרת האמריקאית-ישראלית איילת ולדמן (“שומרת בתו”) והשואוראנרית של הסדרה, סוזאנה גראנט.

בארצות הברית התקבלה הסדרה באהדה רבה: “ניו יורק מגזין” קבע כי מדובר ב”סדרת פשע רדיקלית ויוצאת דופן”; ב”רולינג סטון” כתבו כי “הצוות היצירתי והשחקנים המשובחים מטפלים בנושא ברצינות ובעדינות המגיעים לו, ועל הדרך מספרים סיפור מדהים”; וב”דיילי ביסט” נכתב כי “הסדרה היא עוד תזכורת לכך ש’קשה לצפייה’ ו’חובת צפייה’ אינם מושגים סותרים”.