הסרט "קצפת ודובדבנים": החיים מלמעלה

איזה סרט מקסים. הלוואי שלא תיתנו לו לעבור לכם מתחת לרדאר. “קצפת ודובדבנים” של הבמאי גור בנטביץ’ הוא אחד היפים בקריירה העצמאית שלו. זה אולי קשה אבל בנטביץ’ פורח ומצטיין כשהוא עובד בתת־תנאים, וכשנסיבות ההפקה והתקציב מחייבות אותו לעשות את רוב העבודה בעשר אצבעות (ועוד עשר של מאיה קניג, בת זוגו, שערכה).

את הסרט הפיק בתמיכה של מממן פרטי, וקרן הקולנוע הישראלי ומפעל הפיס הצטרפו רק בדיעבד. הסרט הקודם של בנטביץ’, “לרדת מהעץ”, היה היחיד שלו שהגיע עם קרנות והשקעות והפקה גדולה ואף שהיה סרט לא רע, גודל ההפקה כאילו ינק מבנטביץ’ את האנרגיה ויצר סרט מסורבל. “קצפת ודובדבנים” הוא ההפך הגמור: סרט ישיר ונגיש שנראה כמו שיר שנכתב ביד, סרט שיוצר אינטימיות עם גיבורו בתוך דקה.

מתוך “קצפת ודובדבנים”. כמו שיר בכתב יד צילום: גיא רז

בנטביץ’, שביים, כתב והפיק, גם משחק בתפקיד הראשי בתור צורי שוסטק, במאי קולנוע שחווה סוג של התמוטטות. סרטים רבים עוסקים במשבר היצירתי של במאים ותסריטאים הבאים לידי ביטוי במשבר רפואי. אך הייחוד של “קצפת ודובדבנים” הוא שהוא לא מתרחש בעת העבודה על סרט חדש אלא מיד אחרי ליל הבכורה: צורי מגיע להקרנה המסחרית הראשונה של סרטו החדש, מתאכזב מהקהל, מהסאונד ומהפוקוס ומתחיל להרגיש רע. הוא תופס מונית שתיקח אותו לאיכילוב ויוצא למסע לילי בתוך חייו, בעולם הזה ובעולם הבא. זה סרט מסע שמתרחש בלילה אחד, עם צילום פנומנלי של גיא רז, שמשאיר את עדשותיו קרובות לפני האדם, ומשאיר את העולם סביבם מחוץ לפוקוס כבליל של חשיכה ואורות צבעוניים. מאז “שורו” ו”שרונה מותק” לא נראתה תל אביב כה קולנועית.

צורי מחפש מזור לכאביו וגם קצת כסף כדי לשלם לנהג המונית. את הנהג, שהוא מעין בעל הסירה שלוקח את הנשמות מעבר לנהר סטיקס, מגלם הבמאי דובר קוסאשווילי (שבחודשים האחרונים הוכיח שהוא גם שחקן מצוין בסרט הקצר “יום רגיל” ובסדרה “רק להיום”), ובכל תחנה שבה עוצר צורי/גור, הוא פוגש מישהו מעברו. בסיפור המבוסס על מקרה אמיתי שקרה לבנטביץ’, שהגיע לבית החולים עם התקף לב חמור ובמצב של מוות קליני, טינקרבל (ששיחקה ב”משהו טוטאלי”) מגלמת שחקנית שהתחתנה עם מפיק ופרשה מעסקי הקולנוע (מה שנכון), אלון אבוטבול (ששיחק ב”הכוכב הכחול”) מגלם שחקן שהצליח בהוליווד (מה שנכון), צחי גראד מגלם את המפיק שעבר מסרטים קטנים לקופרודוקציות ענקיות, יובל שרף מגלמת את השחקנית שלא התקבלה לסרט ונהפכה לכוכבת נוער גם בלעדיו, והבמאית הדס בן ארויה מגלמת את המילניאלית שחיה באינסטגרם ועושה לצורי בלגנים.

כל אלה הם חלק ממירוץ המכשולים של הבמאי לעבור בשלום את הלילה, כשהוא משווה בין סיכויי ההצלחה של סרטו לבין סיכויי ההישארות שלו בחיים,

כשלא ברור לו את מי מהם הוא מנסה להציל. כשהוא נתקל במדביקי מודעות שמכסים את הפוסטרים לסרטו, הוא פוצח במונולוג קורע לב על חייו של במאי ישראלי שיהפוך לסצנה המצחיקה והנואשת ביותר עבור כל מי שעוסק במקצוע יצירתי. בנטביץ’ כתב כאן את ההמנון של הקולנוע הישראלי, סרט שאין במאי שלא ייצא ממנו עם דמעות של הזדהות.

בין לבין, צורי מוצא את עצמו על מטוס פרטי, עם אסתר רדא כדיילת, שלוקח אותו לפרמיירה בהלסינקי (או ב־Hell), כשברגעים האלה עלינו לתהות מי מדמיין את מי — צורי שצופה בסרטו בדרך לבכורה, או צורי שמביט בחייו מלמעלה בדרך לבית חולים.

המיקס המקסים של בנטביץ’ בין הומור ונואשות, והווירטואוזיות הקולנועית שמאפשרת לו לנוע בין סצנות קטנטנות ובין סצנות ענק, הופכים את “קצפת ודובדבנים” ליצירה שמתיידדת באופן בלתי אמצעי עם צופיה. הסרט הזה הופך חבר לחיים, חוויה שבה קשה להבחין מתי מסתיימת המציאות ומתחיל הסרט, ואיפה נגמר צורי שוסטק ומתחיל גור בנטביץ’.