תפקיד חייו: החיים הסודיים של שייקה אופיר

הרעיון לעשות את הסרט "החיים הנסתרים של שייקה אופיר" בעצם נולד אצל אלמנתו לידיה אופיר. "היא באה עם חברתה עדנה גורן להקרנה של סרטי הראשון 'מחכים לגודיק'", נזכר ארי דוידוביץ', הבמאי של הסרט הדוקומנטרי על אופיר, "ושם הכרנו לראשונה. אחרי כמה שנים, כשיצא הסרט שלי 'ציפור בחדר', על תרצה אתר, היא שוב באה להקרנה, ואז גם הציעה שאעשה משהו על שייקה. באותו רגע לא זינקתי על זה", הוא מספר לקראת הקרנת הסרט ב־4 בספטמבר בטלוויזיה כסדרה בת שני פרקים ב־yes דוקו וב־StingTV. "ההסתייגות הראשונית שלי נבעה מתחושה מאוד חזקה שבעצם לא ידעתי מי הבן אדם שמאחורי הפרסונה הבימתית שלו”.

דוידוביץ’ מספר כי הכותרת שליוותה אותו בזמן התחקיר לקראת הסרט היתה “מהו הפרצוף האלף ואחד של שייקה אופיר. בכל תמונה שלו רואים טיפוס אחר, חיקוי אחר, הבעה אחרת, גם היה לו מופע שנקרא 'אלף הפרצופים' (1976), אז גם זה היה ברקע. אבל חזרתי ושאלתי את עצמי 'מיהו שייקה?'. לידיה נתנה בי אמון והכניסה אותי הביתה כדי שאמצא תשובה לשאלה. הרגשתי כמו סוכן זר, שנכנס ופותח מגירות וארונות, שנחשף לכל סודות המשפחה”.

אופיר עם אשתו הראשונה אוהלה הלוי צילום: YES

התחקיר נמשך שנה. אנה סומרשף התחילה בו ואחר כך גם נהייתה המפיקה של הפרויקט. “תוך כדי התחקיר מצאנו את ההקלטות של אשתו הראשונה של אופיר, אוהלה הלוי. זה היה סוג של אוצר", הוא אומר. ההבנה שרבים לא יודעים שאופיר היה נשוי בעבר ושיש לו ילדים מהנישואים הללו — הביאה לבחירה לספר את הסיפור דרך חייו האישיים, דרך שתי המשפחות שהקים.

סיבוב עם מרלן דיטריך

"החיים הנסתרים" מנסה לספר את סיפורו של השחקן שמאחורי הדמעה של "השוטר אזולאי", שמאחורי המנצח העצבני במערכון "יופי נחמה", הסיפור על הבדרן הישראלי שכבש את בימות ארה”ב וצרפת, וגם על אבי המשפחה, המשפחות יותר נכון, שהקים בחייו. הסדרה על אופיר, שמת מסרטן ב־1987 כשהיה בן 58, גדושה בקטעי ארכיון קולנועיים, מוזיקליים וקומיים, ממיטב הנוסטלגיה הישראלית.

לפני הסרט על אופיר עשה דוידוביץ' עוד שני סרטי ביוגרפיות על אושיות הזירה התרבותית בארץ בשנות השישים. "מחכים לגודיק" (2007) הביא את סיפורו של המפיק האגדי גיורא גודיק; ו"ציפור בחדר" (2015) התמקד בדמותה הטרגית של המשוררת תרצה אתר ובתו של המשורר נתן אלתרמן.

קארין, שייקה ולידיה אופיר צילום: YES

"זו נהייתה מין טרילוגיה של ביוגרפיות קולנועיות דוקומנטריות", אומר דוידוביץ', "דרכיהן הצטלבו במקרה כמה פעמים. כך למשל גיורא גודיק, גיבור סרטי הראשון, נקבר בדיוק ביום שבו נקברה תרצה אתר, ב־7 בספטמבר 1977. הבוהמה התל־אביבית העדיפה את הלוויה של אתר בקריית שאול, ולא את זו של גודיק בגדרה. שם בקושי אפשר היה להשיג מניין".

הסרט על אופיר מחולק לשניים, לפי שתי המשפחות שהקים. הפרק הראשון מתאר את היחסים שלו עם אוהלה הלוי, בתם של מייסדי תיאטרון "האוהל", ושני הילדים שנולדו להם. הפרק השני מתאר את היחסים עם לידיה שומאכר, בתו של כוכב התיאטרון היידי ישראל שומאכר. בשני הפרקים הבנות של אופיר, עתליה וקארין, כל אחת מאמא אחרת, מדברות על האב. בשני המקרים הבנים נעדרים. אלעד מאשתו אוהלה (שעליו נכתב השיר "אלעד ירד אל הירדן") כבר אינו בחיים, ואלכסנדר־גיגי מאשתו לידיה בחר שלא להצטלם לפרויקט.

הסיפור המשפחתי מורכב: אופיר נסע לארה”ב בשיא הקריירה שלו והצליח שם. הוא יצא לסבב הופעות במדינה עם כוכבת הקולנוע הגרמנייה מרלן דיטריך. בשובו מסבב ההופעות הוא ואוהלה נפרדו. בסרט נרמז כי לרומן בינו לבין דיטריך היה תפקיד בפרידה מאוהלה. "באוטוביוגרפיה שמרלן דיטריך כתבה, היא מזכירה את שייקה, היא מכנה אותו 'סוס אציל'", מספר דוידוביץ’.

אופיר חזר לישראל עם בנו אלעד, האם נשארה עם הבת עתליה בארה”ב. "לא היה מקובל לפרק משפחה אז. זה היה משהו שקצת מסתירים. סוג של אותו קלון. חילקו את הילדים כמו רכוש", אומר דוידוביץ'. "שייקה חזר לארץ, הכיר אשה חדשה, רצה להתחיל פרק ב'. הבן נשלח לפנימיית הדסים. היה תלוש מביתו ומשפחתו. האם בגלל זה אלעד כל כך לא מצא את דרכו בהמשך חייו? לא יודע. אני חושב שזה גרם לשני הילדים נזק מאוד גדול. אלעד היה בחור רב כישרונות שלא הצליח לתעל את הכישרון למשהו פרקטי. הוא נהיה הומלס ואז מת בגיל צעיר".

ארי דוידוביץ'. לגלות מי האדם מאחורי הפרסונה הבימתית צילום: רן יחזקאל

אמן בלי קהל

עוד משהו שאולי הוסתר מסיפור חייו של שייקה אופיר ומסופר בסדרה זה שלקראת סוף חייו, הכוכב הגדול קצת איבד את הקהל שלו. "כל הזמן הדהד לי המשפט 'כך חולפת תהילת עולם'", אומר דוידוביץ'. "זה לא ייאמן איך אנשים כאלה שהיו בפסגה, ומקומם היה מובטח, פתאום מוצאים עצמם ללא קהל. האמת המרה היא שאין המון אנשים שיכולים לשמר את המעמד הזה לאורך עשרות שנים.

"זה גם קשור ליחס של התרבות הישראלית לאמנים שהם כבר לא בפסגה. זה משהו עמוק הקשור במאפיינים של הציונות, לדעתי. כל הזמן צריך לשנות את הנרטיב ולהתחיל מחדש, להחריב הכל מהיסוד. לכן לא עושים כבוד ליסודות התרבותיים שלנו. בתרבויות אחרות זה לא קיצוני כמו כאן. בצרפת שארל אזנבור סגר קופות גם בגיל מופלג. בארה”ב אנשי טלוויזיה כמו וולטר קרונקייט שידרו גם כזקנים".

קשה לומר שהסרט מנסה להחזיר לשייקה אופיר את הכבוד שאבד, משום שגם אם היו קשיי פרנסה בסופם, הוא נותר בזיכרון כגיבור תרבות אמיתי. כבודו לא נרמס. הסרט מוקדש ללידיה, "שהמשיכה להיות גברת שייקה אופיר גם 30 שנה אחרי מותו, עד יום מותה", אומר הבמאי. וכעת, כמה סימבולי, הוא גם מועמד לפרס אופיר.