אלבום חדש לנועה בלחסן: הקרע נתפר בעדינות

"אֵיךְ שֶׁכּוֹכָב אֶחָד בּוֹעֵר/ אֵיךְ שֶׁהַקֶּרַע נִתְפָּר בָּעֲדִינוּת/ בְּמֵי הַפִּקְּחוּת שֶׁלִּי/ אֲנִי רוֹאָה אוֹר

מוּל מְסָכֵי חֹשֶׁךְ גְּדוֹלִים/ בְּנַעֲרָהּ חוֹלֶפֶת/ מוּל מַעֲקֶה בַּרְזֶל". את השיר “ימי הפכחות” כתבה נועה בלחסן לא על גבי דף נייר אלא בעל פה, “כמה דקות לפני שעליתי להופיע. ישבתי בחדר אמנים ותמצתתי את הרגשות לרגע נדיר של אושר, שאני תכף עולה לשיר ולומר את שלי, אחרי שנים של חלומות מתוקים ומרים על המקום שלי במוזיקה ועל איך אני מוציאה את עצמי לאור. היתה לי תחושה של רווחה קלה, שהנה אני אגשים את החלום הזה", כך מספרת נועה בלחסן, מוזיקאית אבסולטית, שמדברת על מוזיקה כעל ייעוד בחיים ולא רק כמקצוע או תשוקה אמנותית. "מוזיקה היא הכל בשבילי. היא נמצאת בכל רגע בחיי: לקום בבוקר אתה וללכת לישון - ואין אמצע. כל מה שאני עושה הוא למטרת היצירה. למטרת חשיפת השירים והמנגינות האלה. שיהיה כתוב, שיהיה מנוגן, שיושר".

נועה בלחסן צילום: אוסנת רום

בלחסן, בת דודתו של המוזיקאי המנוח גבריאל בלחסן, גדלה גם היא במושב תלמי אליהו, אחת מ־11 אחים ואחיות שהתחנכו בחינוך הדתי, ויצאו בשאלה. אלבום הבכורה שלה יצא לפני כשלוש שנים, וכעת היא משיקה אי־פי חדש, ובו חמישה שירים חשופים ופואטיים.

גם בטקסטים האפלים יותר באלבום החדש, עובר זרם מעמקים של הקלה, או שמחה: הדרך הארוכה שעברה בלחסן אל עולם היצירה לא מאפשרת לה לשכוח כמה נדיר לעסוק במה שאוהבים. "רציתי לבטא כמה שיותר את החופש המוזיקלי, כמו שהוא בא לידי ביטוי ברגע הכתיבה וההלחנה שלי. מעין דיסוננס שהאוזן התרגלה לשמוע, ועכשיו זו כבר הרמוניה. אולי זאת האבולוציה של המוזיקה. העבודה על האלבום עם המפיק רונן ויטמן נתנה הרבה מקום ליצירה לבוא לידי ביטוי כפי שהיא מנוגנת אצלי בראש ובלב, מין תרגום ישיר של חופש", היא מסבירה.

האי־פי החדש מלא בצלילים מגוונים, ובהם קלידים קברטיים ותיאטרליים, אבל נע על הציר של רוקנרול סוער. עם זאת, ההשפעות על בלחסן הן דווקא ממוזיקה קלאסית ואתנית. השפעה נוספת היא כמובן בן הדוד המנוח גבריאל. "הוא השראה עבורי. כמו לו גם לי אף פעם אין לנו חוקים במקום הזה שבו יוצרים את הכתיבה או ההלחנה".

עטיפת הדיסק החדש. שירים חשופים ופואטיים צילום: אוסנת רום

כמו באלבום הבכורה שלה, גם כאן מושפעת בלחסן משירה, ובפרט משירתה של נורית זרחי. "שירה היא סיפור שלם שנאמר בכמה שורות קצרות. כמו תמונה שמתעדת רגע. כשזה נוגע כל כך זה גם בא לידי ביטוי במנגינה. כך קרה לי כשקראתי בספריה של זרחי. הלחן בא באופן מוחלט". כבר באלבום הקודם הלחינה בלחסן את ''להקת זאבים" שכתבה זרחי (במקור "בית הילדים"), ובאלבום הנוכחי בחרה להלחין את "הים דופק בדלת. "לפעמים מישהו אחר יוצר בשבילי עדות, ואז אני בוחרת להוסיף לזה את החלק שלי, כמלחינה. השיר 'הים דופק בדלת' הוא רק הצצה אל שיריה הרבים של נורית זרחי שהלחנתי ויראו אור בעתיד".

מערכת היחסים שנוצרה ביניהן, מספרת בלחסן, ייחודית, ומתבססת על הבנה שבשתיקה. "התקשרתי וסיפרתי לה על העשייה, והיא ענתה בנחישות והשתוקקות 'יופי!' לא היה צורך ביותר מזה. זו שפה בין שתיקות, הבנה שאנחנו עושות פה משהו שהוא פה אחד. אמנם רק שיחת טלפון אחת או שתיים עברו בינינו במציאות, אבל ההיכרות היא עמוקה, אני מזדהה עם רצף המלים והשירים שלה".

לאחרונה יצא מחדש האלבום "מנועים קדימה" של אלג'יר. מה את חושבת על מעמד הקאלט שאלג'יר וגבריאל בלחסן הגיעו אליו בארץ?

"להקת אלג’יר היתה ועודנה בזיכרונות רבים נדירה וחד פעמית. לא בכדי הלהקה נגעה בקהל כל כך נאמן ויציב, שהולך אחריה כל הדרך, וגם באלבומי הסולו של גבריאל ושל אביב גדג'. מאזיני הלהקה הם קבוצה לא גדולה מידי, אבל בעלת זהות לא מתפשרת. קשה לאהוב משהו אחר אחרי שאוהבים אותם ומתחברים לעוצמות כאלה. קשה למצוא בימינו יצירות כאלה שנכתבו בדם, יצירות שנאמנות לעצמן, שהכתיבה שלהן נוצרה מתוך פרספקטיבות כל כך מגוונות ומרתקות. וגבריאל הוא ההשראה שלי. תמיד".