סינדרום מנסון: הפסיכופת שנשאר נטוע בתודעה התרבותית
50 שנה לאחר מעשי הרצח, דמותו של צ’רלס מנסון מככבת בשני סרטים, סדרת טלוויזיה וסרט תיעודי
קצת אחרי חצות ב־9 באוגוסט 1969, השבוע לפני 50 שנה, פרצו שלוש נשים וגבר אחד, כולם חברי הכת שהנהיג צ’רלס מנסון, לווילה בסיילו דרייב מספר 10050 בהוליווד ורצחו בדקירות וביריות את האנשים שהיו שם, בהם השחקנית שרון טייט, בת זוגו של הבמאי רומן פולנסקי ובחודש השמיני להיריונה. אותו ליל דמים רצחני שהסתיים בשבע גוויות וכיתובים בדם על הקירות זעזע את אמריקה. הסיקסטיז לא סתם הגיעו לסיומם, אלא התנגשו בקיר והתרסקו לרסיסים.
מימין: צ’רלס מנסון ב־1969, והשחקן דיימון הרימן המגלם את דמותו בסרט ובסדרה צילומים: אי.פי, Sony Pictures
50 שנה אחר כך, צ’רלס מנסון שמת לפני שנתיים בכלא בגיל 83, חוזר לאופנה, ודמותו מככבת עכשיו בשני סרטי קולנוע, סדרת טלוויזיה וסרט תיעודי. קוונטין טרנטינו ביסס את הדמויות הבדיוניות של סרטו “היו זמנים בהוליווד” סביב פרשיית הרצח האכזרית. ביום שישי הקרוב תעלה בנטפליקס העונה השנייה של “Mind Hunter”, הסדרה של דיוויד פינצ’ר, שמתרחשת בסוף שנות השבעים. גיבור הסדרה - סוכן אף.בי.איי שמתייעץ עם רוצחים פסיכופתיים כלואים כדי ללכוד את אלה שעדיין בחוץ - ייפגש בפרק הרביעי של העונה עם מנסון. באופן קריפי למדי את מנסון מגלם אותו שחקן גם בסרט של טרנטינו וגם בסדרה של פינצ’ר, האוסטרלי דיימון הרימן. מוקדם יותר השנה יצא הסרט “Charlie Says” העוסק בדמותו, והשבוע ייצא גם סרט תיעודי על הקריירה המוזיקלית הכושלת שלו.
למה צ’רלס מנסון נשאר כל כך נטוע בתודעה התרבותית? אולי כי הוא מסמל את נקודת המפנה, הרגע שבו נולדה הפסיכופתיה האמריקאית. נקודת המפגש בין אומה שמטיפה שהכל אפשרי, עם ההבנה שלא תמיד מצליחים בכך. המפגש של הליברליזם עם המיליטריזם של מדינה שכמעט תמיד נמצאת במלחמה ושבה הזכות להתחמש הפכה לדת - גורם לכך שמי שלא מצליח להתפרסם עם גיטרה ינסה להתפרסם עם רובה.
