הסרט "הובס ושואו": נרקסיסטי ועצבני
הציפיות הגבוהות מ"הובס ושואו" - אקשן הקיץ החדש בקולנוע שמפגיש שתי דמויות מסדרת שוברי הקופות “מהיר ועצבני" - שוקעות במצולות הבינוניות
כמה נחמד היה לכתוב ביקורת על קומדיית מסע בזמן בריטית שנונה שמחברת בין הפילוסוף האנגלי תומאס הובס, המחבר של “לווייתן”, ובין המחזאי ג’ורג’ ברנרד שואו, שכתב את “פיגמליון” ונולד 300 שנים אחר כך.
אבל למרבה הצער, “הובס ושואו” הוא מפגש הפסגה המיותר לחלוטין בין שני גיבורי תרבות אחרים: הובס (דוויין ג’ונסון) הוא סוכן פדרלי אמריקאי ושואו (ג’ייסון סטיית’ם) הוא מתנקש בריטי, ומאז “מהיר ועצבני 7” הם שונאים זה את זה.
סרט הקיץ החדש מפגיש את שתי הדמויות האלה מסרטי “מהיר ועצבני” במה שנראה כפרק פיילוט לסיטקום חדש: הם שונאים זה את זה, הם הפכים מוחלטים (האחד אלגנטי ומטופח, השני אמריקאי), הם יורדים זה על זה, אבל הם חייבים לעבוד יחד כדי להציל את העולם מידיו של נבל־על (אידריס אלבה), שרוצה להניח את ידיו על וירוס חדש כדי לדלל את אוכלוסיית העולם.
ג’ייסון סטיית'ם (מימין) ודוויין ג’ונסון בסרט ”הובס ושואו". מפגש פסגה מאכזב צילום: Universal Pictures
מה שמוצג בפרסומים כסרט הספין אוף של סדרת “מהיר ועצבני” - שמצמצם לשתיים בלבד את חבורת הדמויות הענקית שרק הולכת וגדלה מסרט לסרט, ושנועד למלא את הזמן בין “מהיר ועצבני 8” ועד שייגמרו את הצילומים של “מהיר ועצבני 9” המתוכנן ליציאה בשנה הבאה - הוא בעצם אקט של פוטש, ניסיון לחטוף את המותג “מהיר ועצבני” מתחת לידיים של וין דיזל. הסרט הזה הוא גט כריתות יקר שבו ג’ונסון, שהצטרף ל”מהיר ועצבני” בסרט החמישי, למעשה עוזב את הסדרה אבל לוקח את הדמות שלו איתו ומתחיל לבנות איתה מותג משל עצמו (עם ריאן ריינולדס וקווין הארט כשחקני חיזוק).
בעוונותיי אזכיר שיש בי נקודה רכה לסרטיו של ג’ונסון ושהאיש הזה וסרטיו האידיוטיים מוצאים חן בעיניי. אפילו על “גורד שחקים” מצאתי מילות סנגוריה. אבל “הובס ושואו”, שג’ונסון הוא אחד ממפיקיו, הוא מפגן נרקיסיזם כל כך חסר חן מצדו, שהוא גורר את הסרט למצולות. בין השאר, הוא סוחב את העלילה לסמואה באופן מגושם מאוד, שם מתרחשת המערכה השלישית. זו דרכו של ג’ונסון לעשות כבוד למורשת התרבותית של אמו, אבל תפקידו המבדר ב”מואנה” של דיסני עשה את זה הרבה יותר טוב, ועם יותר הומור.
שאלה הוגנת תהיה איך בכלל אפשר להתאכזב מסרט בסדרת “מהיר ועצבני”, שממילא מהווה מושא אכזבה למבקרי קולנוע ככל שהפופולריות שלה בקרב הקהל העולמי רק הולכת וגדלה (שלושת סרטי “מהיר ועצבני” האחרונים היו הסרטים הכי קופתיים בישראל לאותן שנים).
אז כן, היו לנו ציפיות גבוהות יותר מ”הובס ושואו”, גם בגלל הנוכחות הבדרך כלל אמינה ומבדרת של ג’ונסון, גם בגלל שאחד הדברים המעיקים והרועשים בסרטי סדרת־האם הוא ריבוי הדמויות שהופך את הסרטים למאוד מגושמים, ובעיקר בגלל שדיוויד ליץ’ חתום על הבימוי.
חוץ מהעובדה שליץ’, פעלולן בעברו, חתום על השקת סדרת סרטי “ג’ון וויק”, הוא ביים לפני שנתיים את “פצצה אטומית”, אחד מסרטי הפעולה המסוגננים והמרהיבים של העשור הנוכחי.
שיתוף הפעולה של ליץ’ עם הצלם הישראלי יונתן סלע הפך את “פצצה אטומית” (כמו גם את סרטי “ג’ון וויק”) למופע בלט של מכות. אז כן, היו ציפיות. אבל ככל ש”הובס ושואו” נמשך כך רואים איך הבמאי - שדווקא הינדס כמה רגעי פעולה ומרדפים מוצלחים במערכה הראשונה של הסרט - הולך ומאבד אחיזה במוצר, שנחטף על ידי הכוכב שלו.
ג’ונסון מציין שוב ושוב בראיונות כמה רבה היתה תרומתו הפרטית לסרט, גם ככותב וגם כמי שמדריך את השחקנים שמולו. עלינו להאמין שג’ונסון דובר אמת, והוא ככל הנראה הבמאי הסודי והאמיתי של “הובס ושואו”, וככזה הוא לא רק ויתר על שירותיו של גאון אקשן, אלא שהוא עצמו עשה עבודה בינונית מאוד.
סצנת השיא של הסרט - מפגש בין משאית ומסוק - מבוימת כל כך רע, שהיא גורמת לסצנות הפעולה המלאכותיות והמגוחכות של סרטי “מהיר ועצבני” להיראות כמו מופת של עידון.
איך כתב תומאס הובס בספרו ”לווייתן” - “המצב האנושי הוא מצב של מלחמת הכל בהכל”. ככה גם נראה הסרט. הדמויות נלחמות נגד עצמן, השחקנים נלחמים נגד עצמם מי יקבל יותר זמן מסך, והמפיקים והיוצרים נלחמים נגד עצמם. התוצאה היא הרס מוחלט.
