"גרוסמן אמר לי: תבגדי ברומן שלי"

"הרומן הזה אולי עוסק בקונפליקטים של החברה הישראלית, אבל יש לו קשר גם לעם שלי. ההיסטוריה של גרמניה וההיסטוריה של ישראל שזורות זו בזו בעצב", אומרת הבמאית הגרמנייה ג'סיקה גלאוזה, שעיבדה לבמה את ספרו של דויד גרוסמן "אשה בורחת מבשורה". ההצגה, שעובדה במקור עבור תיאטרון שאושפיל בפרנקפורט, תעלה ב־30 ביוני בתיאטרון גשר (בליווי כתוביות בעברית) במסגרת פסטיבל התיאטרון הבינלאומי "Jaffa Fest", שיתמקד השנה בפועלו של גרוסמן.

מתוך "אשה בורחת מבשורה", פרנקפורט. דמות האשה מפוצלת לארבע כדי להעצים את הקונפליקט הפנימי צילום: Jessica Schafer

"יש לי המון כבוד ליצירה של דויד, ולכן האתגר בעיבוד היה להמציא נרטיב משלי. לא מספיק פשוט להעמיד את היצירה על כל פרטיה על הבמה. העבודה שלי היא למצוא דרמטורגיה משלי שתעצים את הקונפליקטים שבסיפור. דויד אמר לי 'תבגדי ברומן שלי!' כמה פעמים, אבל זה היה תהליך ממושך מבחינתי. טיפלתי בו ביתר רגישות כי יש לרומן הזה משמעות רגשית גדולה מאוד.

גלאוזה. "רציתי להביא לבמה סופר ישראלי שמאלני"

"כשהציעו לי לביים אותו יכולתי ממש לחוש את האווירה ואת עוצמת התיאטרליות. החיישן הדמיוני הרגשי הפנימי שלי התחבר ליצירה ולדמותה של אורה, ומה שסקרן אותי בעיקר היה להבין אותה ואת הקונפליקטים הפנימיים שלה".

אורה היא גיבורת ספרו של גרוסמן. כשבנה עופר נשלח למבצע צבאי, היא בורחת מביתה כדי לא להיתקל בקצין שידפוק על הדלת ויבשר לה את הנורא מכל — שבנה נהרג. כך אולי תציל את בנה. היא יוצאת למסע בארץ עם אברם אהוב נעוריה, שנשבה במלחמת יום כיפור והפך לשבר כלי, ומבודדת עצמה מהעולם. "כבמאית גרמנייה נמשכתי לדמות של אורה כי דרכה ניתן לקבל נקודת מבט על החברה הישראלית — מפרספקטיבה של אשה, נערה, אמא, מאהבת", אומרת גלאוזה.

"אנחנו עוברים איתה תקופה, מאמצע שנות השישים ועד תחילת שנות האלפיים, כל הזמן הזה בניסיון לחיות חיים יומיומיים למרות ובצל המלחמות והקונפליקטים. אורה מייצגת עבורי את אחת השאלות הקיומיות הגדולות ביותר: כיצד אני מתמודדת עם חוסר האונים שלי? במסע שלה היא חווה את המצב הפוליטי המורכב ביותר, המשפיע על היחידה החברתית הקטנה ביותר — המשפחה. מרגישים את חוסר האונים שלה כאדם יחיד שלא יכול להתחמק מההשפעות של מכונת המלחמה בחיי היומיום. הקהל יוצא לדרך עם ההצהרה הברורה שעד שאין מבשר, אין מוות. חלק ממנו יודע עמוק בפנים שהניסיון לברוח מאותה הבשורה ייכשל, אבל גם קיים חלק אחר שמקווה ומאמין שאורה תצליח לברוח ממנה ולהציל את בנה".

בישראל עלתה לפני שלוש שנים הגרסה של חנן שניר ל"אשה בורחת מבשורה" בהפקה משותפת של הבימה והקאמרי, וזכתה לשבחים, אולם העיבוד של גלאוזה, שיצרה עם הדרמטורג אלכסנדר לייפהיידט, שונה לגמרי. "אני מנסה להימנע מלצפות בהפקות אחרות, כדי שהתחושות והאסוציאציות שלי יתבססו ויצמחו. הבימוי והאווירה היצירתית שלי מותאמים לקהל הגרמני. לא הייתי מעזה לביים את ההצגה עבור הקהל הישראלי, לכן חשוב לי מאוד שההצגה בישראל תוגדר כאורחת בפסטיבל. עם זאת, אני ממש סקרנית לדעת איך זה יתקבל בתל אביב".

גרוסמן: "מעניין להביט בעצמנו בעיניים של זרים רחוקים, לראות את הטירוף של חיינו, את הפלישה של המצב כאן לאינטימיות שלנו" צילום: אלכס קולומויסקי

אחת הבחירות המסקרנות של גלאוזה היא לגלם את אורה בידי ארבע שחקניות שונות. "הפיצול של הדמות בא להביע את הקונפליקט הפנימי של אורה, והוא מובא כך ברמה הפרפורמטיבית, מוחצן דרך התגובה שלהן זו לזו. אורה נמצאת בעימות קבוע עם עצמה ויש לה ביקורת עצמית. היא מעודדת או מענישה את עצמה. יש בה הרבה קולות נוכחים ולפעמים סותרים. אספקט נוסף הוא שאורה אינה סיפור אינדיבידואלי, אלא מייצגת את נשות החברה הישראלית שמתמודדות עם מלחמה מתמדת. עבורי היא יכולה לייצג נשים בחברות שונות שמתמודדות עם מלחמה, דיכוי או חוסר אונים. הקוורטט מייצג גם את הכמיהה להרמוניה הבסיסית של משפחה בת ארבע נפשות. אנחנו פוגשים את אורה ברגע של משבר עם בעלה כשהמבנה של אמא, אבא ושני ילדים מפסיק להתקיים".

ומה חושב גרוסמן על הבחירה בארבע שחקניות? "כשג'סיקה סיפרה לי על החזון שלה זה נשמע לי ממש גימיק, אבל הן עושות את זה להפליא ויש לזה אפקט שאי אפשר להסביר במילים. לכל אחד מאיתנו יש המון דברים שפועלים בנו ואנחנו לא לגמרי ערים או קשובים להם, ומה שהיא עשתה עם ארבע הדמויות הוא לתת לנו להבין מה מתחולל בתוכו של כל אדם ביחס למצב, את האמביוולנטיות העמוקה שלו — מצד אחד היא מביאה את הבן שלה בספיישל לעקדה ומצד אחר מרגישה איום ונורא על מה שעולל לפלסטיני זקן בחברון ורוצה לכפר על זה במו ידיה. את הסתירות והרבדים האלה ההמצאה של ג'סיקה מעבירה בצורה מופלאה. ההצגה רגשית וחשופה, ולפעמים מעניין מאוד להביט בעצמנו בעיניים של זרים רחוקים, לראות פתאום את הטירוף שבו אנו מנהלים את חיינו כאן, את הנוכחות העצומה שיש למצב במדינה בחיינו ואת האופן שבו הוא פולש לאינטימיות שלנו, למשפחה שלנו".

מתוך ההצגה. התמודדות של האשה הישראלית עם מלחמה מתמדת צילום: Jessica Schafer

אז מה גורם לבמאית גרמנייה לבחור ספר טעון פוליטית? "הקונפליקט האלים בלבנט הוא חלק מההיסטוריה של העם הגרמני. בפרנקפורט יש קהילה יהודית וישראלית גדולה מאוד, כך שלרומן הזה יש קשר גם לחברה שלנו, אף שהוא עוסק בקונפליקטים מסוימים של החברה הישראלית. היה חשוב לי לביים אותו גם משום שהייתי המומה שהצהרות אנטישמיות עדיין נאמרות. אמנם לא בחלק המרכזי של החברה הגרמנית, אבל עם עליית מפלגת הימין הפופוליסטית AFD מתעוררת אפליה גלויה. כמו כן, לפעמים הערות אנטישמיות וביקורת על המדיניות הפוליטית של הממשלה הנוכחית בישראל מתערבבות זו בזו. בהבאת סופר שמאלני ישראלי לבמה אני מנסה להצהיר הצהרה.

"הספר מבהיר היטב שהגנה טריטוריאלית, שנאה ופחד יכולים ליצור את ההיבטים האכזריים ביותר של המין האנושי ושכל צד בסכסוך מתמודד עם אובדן בניו. זה מה שמלחמה עושה לנו ברמה הכי אישית: אובדן ברוטלי. אף שאנחנו בגרמניה לא חיים כיום באיום ממשי של מלחמה, הפחד הזה מלווה את כולנו, זה אחד הדברים שיש לכולנו במשותף, מין בסיס אנתרופולוגי - פחד מאובדן ותחושת כאב, יגון ועצב, שמאחדים ומחברים אותנו, כי לא משנה מה הלאום, המוצא או השיוך האתני שלנו, כולנו מתאבלים על המתים שלנו".