נַד נֵד בטריפ במוזיאון העיצוב בחולון

"אנחנו לא מנסים להמציא פונקציות חדשות, אלא להקנות למוצרים קיימים ערך רגשי, לקוות שכשהם ייגשו לכיסא או לספסל שעיצבנו, ייווצר ממד של היקשרות, בונדינג", אומר בעז כהן, שהמיצב האינטראקטיבי "תחביר הדדי", שיצר עם בת זוגו היפנית סאיאקה יאממוטו, מוצג בימים אלה במוזיאון העיצוב בחולון.

במרכז המיצב נדנדה שסביבה קירות בד. כאשר המבקרים יושבים עליה ומתחילים להתנדנד, מופיעים על גבי הקירות דימויים, המוקרנים באמצעות חיישנים: צורות גיאומטריות שמתפתחים באופן אורגני למעין אסתטיקה של טבע - הרים, עננים ואובייקטים שנופלים מהשמים. ולצד אלה יש סאונד שהולך וגובר. די מהר הופכת החוויה, שכל כך מקושרת עבורנו עם תקופת הילדות או ההורות, למעין חוויה סמי־פסיכדלית, שבה המתנדנד מרגיש שהוא מחולל פעולה - הוא עצמו הופך להיות הזרז שיוצר את הדימויים סביבו, מה שמעודד אותו להתנדנד עוד ועוד ולבדוק את גבולות המיצב.

"כשקיבלנו את הבריף הראשוני לתערוכה, הדבר הראשון שעשינו הוא לחזור לאחד האובייקטים הראשונים שעיצבנו - מדף ספרים שמבוסס על רעיון הנדנדה", מספר כהן. "כבר כשעיצבנו אותו היינו משועשעים מהרעיון לבדוק מה יותר כבד - ספר של ניטשה או רומן למשל. במוטיב הנדנדה בחרנו גם מהמקום שלנו כיוצרים שהם בעצם שני מוחות קריאייטיביים שהעבודה המושותפת שלהם בצורה טובה רק כשכל אחד מביא בחשבון את האחר". 

סאיאקה יאממוטו (מימין) ובעז כהן. "רוצים שאנשים ימצאו את הדרך לתקשר" צילום: שי בן אפריים

כהן ויאממוטו, שמוכרים כצמדBCXSY, הכירו בהולנד במסגרת לימודיהם באקדמיה לעיצוב באיינדהובן. במקביל לקשר הרומנטי שנוצר הם פתחו סטודיו משותף. במהלך שנות עבודתם, שבהם גם הביאו שני ילדים לעולם, הם יצרו מגוון רחב של מוצרים ופרויקטים, מכאלה המבוססים על טכנולוגיה, כמו מושב ספסל מכני שתנועתו מזכירה תנועת מסלול דוגמנות, ועד כלים עדינים בעבודת יד כמו פעמון המוקף בצינורות עשויים זכוכית. הם הציגו את עבודותיהם ברחבי העולם, ממוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון ועד מוזיאון הזכוכית בשנגחאי, ועבדו עם חברות מסחריות מובילות, כמו ה.שטרן ו־J. & L. Lobmeyr. בשנת 2011 הם יצרו בישראל פרויקט עם נשים בדואיות מלקיה שבנגב.

"תחביר הדדי" עולה כאן במסגרת התערוכה הקבוצתית "אי זוגי" (עד 26 באוקטובר), שבה מוצגים חמישה פרויקטים של הרכבי מעצבים מהארץ ומהעולם - ארבעה מתוכם גם בני זוג בחייהם האישיים. התערוכה מתמקדת בדרך שבה בחרו המעצבים לייצג ולתעד את תהליכי העבודה שלהם בניסיון לבחון את מערכת היחסים הייחודית והמורכבת המתקיימת בין אנשים שחושבים, עובדים ולעתים גם חיים יחד.

"אנחנו רוצים שאנשים יתיישבו בנדנדה ויעשו את הפעולה האינטואיטיבית עבורם, ימצאו בעצמם את הדרך הנכונה לתקשר", אומר כהן. "ככל שהמבקרים מתנדנדים יותר, הם יוצרים יותר דימויים על הבדים שסביבם, והשיא נוצר כשהם מגיעים לאיזון. כמו בחיים - כשאתה מגיע לאיזון, אתה מגדיל את אוצר המילים שלך".

כדי ליצור את המיצב נדרשו השניים לאנשי מקצוע ייעודיים העוסקים באמנות דיגיטלית, ונאלצו לעבור לבודפשט לכמה ימים עם שני ילדיהם והמשיכו לעבוד איתם בשלט רחוק. "זה היה פרויקט דורשני מאוד. הוא היה כל כך מסובך טכנית שהיינו צריכים לעצור כמה מהפרויקטים האחרים שעבדנו עליהם".

הנדנוד הזה מייצג באיזשהו אופן את היחסים ביניכם?

"כמובן. מלבד השאיפה לאיזון צריך לזכור שהרבה מהאינטראקציה בינינו במהלך השנים נעשתה באופן לא מילולי. אנחנו דוברי שפות שונות, ולפעמים קשה לנו לבטא במילים בדיוק את מה שאנחנו מתכוונים אליו. הנדנדה היא בעצם מחולל השיחה בינינו. ככל שאנחנו מגיעים לאיזון, כך אוצר המילים שלנו גדל, וכך גם מחסן הדימויים במיצב", אומרת יאממוטו וכהן מוסיף: "היום כבר יש לנו את השפה שלנו, דברים שרק אנחנו מבינים".