נחמי גוטליב, בעלת גלריה נגא: "אמן צריך דיאלוג"

"גלריה עבור אמן היא הרבה יותר מארבעה קירות", אומרת נחמי גוטליב, בעלת גלריה נגא התל־אביבית. "אמן בסטודיו הוא בודד, והוא צריך להיות בדיאלוג, הוא צריך עוד מישהו שייכנס איתו לנבכי העבודות שלו".

נגא היא חריגה בנוף הגלריות המסחריות בישראל, שרבות מהן נאלצו לסגור את דלותותיהן בשנים האחרונות. הגלריה, שהקימה גוטליב עם עדינה אלשיך ב־1994, מצליחה לשמור על פעילות משמעותית יציבה לאורך השנים ונחשבת לגלריה המסחרית הוותיקה ביותר שאינה גלריה יורשת (גורדון ורוזנפלד, למשל, גם הן עושות חיל, אך בעליהן הם כבר דור שני). מחר תחגוג גלריה נגא 25 שנים בתערוכה "Art Makes Us Happy" (אחד העם 60 תל אביב), שבה ייקחו חלק 22 אמניה, ובהם שמות בולטים בסצנת האמנות המקומית כמו אורי גרשט, קרן ציטר, אורלי מיברג ומוש קאשי.

מימין: עדינה אלשיך ונחמי גוטליב. "נותנות לקהל מה שערכי ועומד במבחן הזמן" צילום: עמית שעל

את היציבות שלהן בשוק הקשוח, שבו גלריות רבות ומוכרות כמו החדר וג'ולי מ. לא הצליחו לשרוד, הן מסבירות בקשר האינטימי שהן יוצרות עם האמנים. "בחרנו אמנים מצוינים שיש לנו דיאלוג מצוין איתם, שאנחנו מעריכים את העשייה שלהם, ויצרנו סוג של משפחה. זה אולי מונח מיושן היום, בעידן הדיגיטלי ובעולם הדימויים המהירים, אבל הוא עדיין רלבנטי עבורנו", אומרת אלשיך וגוטליב מוסיפה: "אנחנו עובדות עם האנשים עצמם ומנסות להיות עוגן עבורם, וזו מחויבות. גם אנחנו ידענו עליות ומורדות, אבל תמיד ליוותה אותנו נחישות גדולה מאוד ואמונה במה שאנחנו עושות, באמנים שלנו ובלקוחות שלנו. יש בארץ שוק קטן מאוד, ממש זעיר. צריך לעבוד לא מעט כדי להכשיר דורות של אספנים צעירים, לטעת בהם את המודעות לאמנות. אנחנו חיים בעידן שבו כולם רגילים לצרוך ולזרוק, ופחות מתעכבים על ערכים שרק אמנות יכולה לספק, על התרוממות הרוח הזאת שהיא גורמת".

מלמעלה בכיוון השעון: עבודה של אורלי מייברג, "Blow Up" של אורי גרשט ו"Ghost" של שחר יהלום, שיוצגו בתערוכה צילום: יחצ, BigBang II, Lena Gomon

את הגלריה פתחו השתיים בשנות ה־30 לחייהן בחלל קטן ברחוב דיזנגוף. "מהרגע הראשון היתה לנו תמימות דעים בנוגע לאמנים ולעבודות", אומרת אלשיך. "בכל פעם שיצאנו מסטודיו של אמן היינו מסמנות זו לזו לשלילה או לחיוב, ותמיד הדעה שלנו היתה דומה. גם היום זה כך. לפני שבועיים חזרנו מביקור בביאנלה בוונציה, וגם שם שתינו נעצרנו תמיד ליד אותן העבודות".

היום קשה יותר למכור עבודות מבעבר?

"אני לא חושבת שהקושי גדול מבעבר. המגבלות של השוק המקומי תמיד היו, ולכן גם פנינו עם השנים לשוק הבינלאומי. הצגנו בירידים גדולים כמו ארט בזל מיאמי, הארמורי שואו בניו יורק ופיאק בפריז", אומרת גוטליב. "בשנים האחרונות התרחקנו מזה, כי הירידים הפכו למשחק בעיקר של הגלריות הגדולות. אבל אנחנו בקשר עם הרבה אספנים מחו"ל, שלפעמים גם רוכשים יצירות רק אחרי שראו אותן אונליין משום שהם סומכים עלינו".

בימים שבהם בלחיצת כפתור יכול אמן למכור ציור שהעלה לאינסטגרם לאספן בקצה השני של העולם עולה השאלה אם המודל של השתייכות לגלריה בכלל נחוץ היום. "המדיה החברתית היא עדיין נחלתו של דור מסוים", מסבירה גוטליב. "זה לא באמת תחליף, זה מקסם שווא. אני לא חושבת שאנשים קונים עבודות בסכומים גבוהים דרך האינסטגרם. כמו שהמודל של מוזיאונים עדיין פופולרי היום, גם למודל של גלריות מסחריות עדיין יש מקום. המדיה הדיגיטלית רק מעלה את החשיפה לאמנות וגורמת ליותר ויותר אנשים לבוא לצפות בה".

כגלריסטיות אתן צריכות להיות נשות מכירה ממולחות?

"בשורה התחתונה אנחנו חייבות למכור כדי שנוכל להחזיק את הגלריה וכדי שהאמנים שלנו יוכלו להתפרנס", אומרת גוטליב, "אבל לעולם לא נכניס לפה דברים שאנחנו לא שלמות איתם רק כי אנחנו חושבות שהם יכולים להימכר. יש בשוק היום מי שנותן לקהל מה שהוא רוצה, אבל אנחנו נותנות לו את מה שאנחנו חושבות שהוא ערכי, איכותי ועומד במבחן הזמן".