ניבי אלרואי בוראת עולם שעבר שטפון בתערוכה חדשה

כשניבי אלרואי אומרת "הצפה", היא מתכוונת לזה: תערוכת היחיד החדשה שלה, "תהום מריאנה" (מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, עד 24.8) היא פרויקט מורכב ומרהיב שמציף את הצופה בוויזואליה, מדיומים, סיפורים וחוויות, באופן שתערוכות ספורות מצליחות לעשות.

בבסיס הפרויקט עומד הרעיון של מרחב שיתהווה לאחר חורבן שייגרם מהצפת היבשות בעקבות ההתחממות הגלובלית. המבקרים מוזמנים לשוטט בין ספינות טבועות, בתים שנחצו ודליים שמנסים לשווא לספוג את ההרס שזרע השיטפון.

מתוך "תהום מריאנה" שתוצג במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית.תערוכה שהחלה באוסף מפות נשכח שצייר סבה של אלרואי במשך שנים צילום: מיה גורביץ

הרעיון מבוסס הן על סיפורה של הקרטוגרפית מארי ת'ארפ (Tharp), והן על סיפורן של מפות שמצאה אלרואי בעיזבון של סבה. "ויום אחד אבא שלי אמר 'ניבי, יש פה מעטפה שאולי תמצאי בה עניין'", היא נזכרת. "מתברר שבמשך שנים סבא שלי שרטט אינספור מפות שעליהן תולדות התרבות המערבית, מיוון העתיקה ועד שנות השמונים. זה הסעיר אותי: אני כל החיים ממפה ומתעסקת בזמן משובש, כך שזה כנראה בגנים".

"אני מבינה בחוסר שליטה"

אלרואי (40), בוגרת בצלאל ובית הספר לאמנות חזותית בניו יורק, עובדת במגוון רחב של מדיות, מרישום דרך וידיאו ועד מיצבי ענק. מה שבולט בכל הפרויקטים שלה הוא האופן שבו הם נשענים על מחקר וסיפור, והופכים אותם לחוויה רב־חושית.

"כשקיבלתי את המפות הייתי אמנית אורחת באוניברסיטה העברית, עבדתי עם המון חוקרים והרגשתי מוצפת בעצמי", היא מספרת. "באותה התקופה הגיעה איה לוריא (האוצרת הראשית של מוזיאון הרצליה) לביקור בסטודיו שלי, ושם החל להיבנות הסיפור: החלטתי לבנות עולם שמבוסס על המפות הללו.

"הנושא של עולם אחרי הצפה הוא אובססיה אצלי. באוקיינוסים יש 'יבשות' חדשות שעשויות מזבל שנזרק לים, והפכו לבסיס אורגני שעליו חיים צמחים ובעלי חיים. זה גרם לי לחשוב על הרגע אחרי ההצפה שתהרוס את העולם ותמחק את התרבות, על החפצים שנשאיר אחרינו, שיתחילו ליצור חיים חדשים ומשובשים.

האמנית ניבי אלרואי צילום: צביקה טישלר

"הספר 'ההכחדה השישית' של אליזבת קולברט צופה שהעולם ייכחד ב־2150 בגלל הפשרת הקרחונים. זו המציאות שהזמנתי להיכנס אליי בדמותה של מארי ת'ארפ: בעבודות אני בונה עולמות, ויש לי פרקטיקה שבה לקראת כל עולם אני 'לובשת' אלטר אגו חדש: כותבת לו ביוגרפיה, מדברת בשמו. הפעם זו ת'ארפ, קרטוגרפית שמיפתה את האוקיינוסים, אבל בגלל שהיתה אישה לא נתנו לה לצאת לים, לכן היא ביססה את המחקר שלה על מה שהעביר לה קולגה־גבר שכן יצא לים. הסיפור הזה הסעיר אותי: זה התקשר למפות של סבא שלי, שגם הוא מיפה עולם שלא ראה בעיניו".

את העולם של חקר ימי אני חיה עוד קודם — בן זוגי הוא חוקר ימי. אני עובדת על אמנות באופן שלעיתים דומה למחקר מדעי ולעתים הפוך ממנו. העולם שבניתי פה צריך להיות נורא אמין, אבל הוא גם מתעסק בשיבוש וחוסר שליטה, אחרת הוא לא היה אמיתי עבורי. כי מה שאני מבינה בו הוא בעצם חוסר השליטה".

זבל חופים אמיתי במוזיאון

החלק המשמעותי בתערוכה הוא החלל המרכזי, שבו מוצב "העולם" רגע לאחר ההצפה הבנוי מסירות טבועות, מביתה החצוי של ת'ארפ, מעבודות רקומות על סמרטוטי רצפה ומדליים על גבי דליים. "זה פרויקט קבלני" היא צוחקת, "הלכתי וניקיתי את חופי הים כי הייתי צריכה זבל, בניתי את הסירות מחפצים שלקחתי מהבית ומבתים של בני משפחה. שלושה ימים לפני הפתיחה, הסטודיו שלי עבר הצפה אמיתית; הרבה דברים שהיו צריכים להגיע ל'דירה' של ת'ארפ עדיין שטים שם".