בגדי המלך מייק ברנט

בעידן של תרבות אינסטנט שבו כל פליט ריאליטי נהפך בן לילה לכוכב־על קשה לתפוס את ההצלחה המטאורית של מייק ברנט בתחילת שנות השבעים בצרפת. את סיפורו הטראגי של הזמר שנולד לניצולי שואה במחנה פליטים בקפריסין, נחל הצלחה מסחררת בשמי המוזיקה בצרפת וסיים את חייו בקפיצה מחלון בגיל 28, כבר סיפרו באמצעים אמנותיים שונים: ארז לאופר יצר את הסרט "לס מואה טה מה" ותיאטרון בית ליסין העלה את המחזמר "מייק" על סיפור חייו. הערב תיפתח התערוכה "משה" בגלריה בית מאירוב בחולון, במסגרת העונה הישראלית לעיצוב בעיר, באוצרות אילנה כרמלי לנר (שאצרה את "זה הסוד שלי" על דמותה של יפה ירקוני) ורפי וזאנה (שאצר את "מעלה מעלה" על צביקה פיק).

מייק ברנט צילום: באדיבות פביאן לקוברה

"אני תמיד מחפשת נושאים שיהיה בהם את הפן העיצובי אבל גם איזשהו מסר חברתי", אומרת לנר. "מייק ברנט הוא אייקון חברתי־תרבותי, הוא תופעה. חוץ מזה שהוא היה מוכשר וחתיך הוא גם עשה בחמש שנים קריירה בלתי נתפסת, בלי אינסטגרם, פייסבוק או אינטרנט. ב־1975 היו לו כ־250 הופעות, זה פנומן, אנחנו מדברים על תקופה אחרת לגמרי. הדור הצעיר לא מכיר את הסיפור שלו ויש פה היבט חינוכי, להכיר להם את התרבות ואת אמני העבר, וגם להראות שהצלחה מהירה לא תמיד מסתיימת טוב".

מייק ברנט ומילות השיר "לס מואה טה מה" בכתב ידו. לפני שידע צרפתית

כרמלי לנר, אוצרת ומעצבת אופנה, בוגרת ומרצה בשנקר, עבדה עם וזאנה במשך חצי שנה על התערוכה. כשהרעיון נולד הם פנו אל אחיו צביקה ברנד ואל אחייניתו שחיה בפריז, שניהם מחזיקים בעיזבון. "הגענו אל צביקה הביתה מאוחר בלילה וזה היה סוריאליסטי לחלוטין", מספרת כרמלי לנר. "בסלון הגדול שלו עם הנוף המשקיף לתל אביב פתחנו מזוודה ובה בגדים, תקליטים ונעליים של מייק. בכל מפגש או שיחת טלפון עם צביקה אני מגלה עוד דברים. לאחרונה הוא נזכר בספר זיכרונות של מייק שבו אחד מחברי הילדות שלו, שחזר בתשובה ונהפך לרב בירושלים, כתב לו זיכרון שהוא לגמרי התמצית של מייק. אלה רגעים מאוד אמוציונליים גם בשבילו כי עולים וצפים דברים מן העבר".

פרס שקיבל ברנט ממגזין הבידור הצרפתי "היט" ב־1972. המעריצות עדיין היסטריות צילום: רן יחזקאל

בתערוכה יוצגו חליפות, מעילים, אביזרי אופנה ונעליים, החלוק ונעלי הבית, שעונים, תקליטי זהב, פרסים ותעודות, תמונות שנחשפות לראשונה מהאלבום הפרטי, קטעי וידאו, פסקולים, פסלונים, יצירות אמנות ואלבומי מעריצים, פורטרטים, כתבות ושערי מגזינים, כתבי יד מקוריים וביניהם מלות השיר "לס מואה טה מה" בכתב ידו (באותיות עבריות בטרם ידע צרפתית). כן יוצגו הגיטרה האקוסטית בה ניגן בבית הוריו ומסמכים אישיים. ויש גם הפתעות כמו הומאז' לשרשרת עם תליון כף רגל שהיתה תלויה על צווארו ונעלמה לאחר מותו.

"יש כמה נקודות שחשוב לנו להאיר מלבד הקריירה", אומרת כרמלי לנר. "ראשית, המשפחה שהיתה חשובה מאוד למייק שהיה מאוד מחובר להוריו ניצולי השואה. שנית, המעריצות. יש חומרים מדהימים של המעריצות כמו ספרים שהוציאו, עבודות רקמה, ציורים, מחברות, מכתבים. 44 שנים אחרי מותו עדיין יש לו קהל מעריצות היסטרי בצרפת שמגיעות כל שנה לקבר שלו ונמצאות בקשר עם אחיו. דבר נוסף הוא חוש האופנה המפותח שלו והבגדים האותנטיים לתקופה".

מגפיים שנמצאו בעזבונו. מוצגים בתערוכה "משה" בגלריה בית מאירוב בחולון צילום: רן יחזקאל

למדת עליו דברים חדשים?

"בתור נערה הייתי מאזינה לשירים שלו, והסלואו הראשון שלי היה לצליל קולו. אבל לא ידעתי איזה סדר גודל של הצלחה פנומנלית היתה לו בזמן כל כך קצר. שנית, גיליתי שהיה לו גוף מדהים מכיוון שכשהלבשנו את הבובה בבגדים שלו גילינו שהוא היה בגובה שקרוב ל־1.90 מטר עם מותניים צרות. הוא היה פרפורמר אדיר עם חוש אופנתי מפותח, וזה בתקופה אחרת, לא כמו היום שלכל אחד צמודים יחצן, מלבישה, מאפרת וסטייליסטית. זה כנראה היה בדנ"א שלו כי אף אחד לא לימד אותו את זה".

יש דברים שלא הסכימו שתציגו?

"חברתו לפני שנסע לפריז היתה הזמרת מיכל טל והיא שומרת מכתבי אהבה ממנו. כשפנינו אליה היא טענה שזה מאוד אישי ולא נתנה לנו".