המאייר יונתן פופר: "דיוקן טוב מרגיש כמו גניבת נשמה"

מה הדבר הראשון שאיירת?

מכות. "כילד מאוד אהבתי סרטים מצוירים. מתוך הצפייה הזו הבנתי, כבר בגיל 3–4, שכששתי דמויות רבות, אפשר לייצג אותן באמצעות קשקושים כאלה שרק יד או רגל נשלפת בהם. אהבתי את הפתרון הזה לתקשר מסר מורכב בצורה יחסית פשוטה, והתחלתי לצייר קשקושים שנראים כמו שתי דמויות שהולכות מכות. זה משהו שעדיין קיים באיורים שלי ברמה מסוימת – אני משתדל תמיד להעביר מסר מורכב בצורה יחסית פשוטה".

איור: יונתן פופר

ממי אתה שואב השראה?

לורן דוריאה (Durieux), מאייר אמריקאי: "הוא לא משתמש בהרבה צבע אבל עושה את זה בשימוש מאוד נכון, נמשך לאזורים מעט מונוכרומטיים ועובד הרבה עם צבעים משלימים, וזה משהו שגם אני מנסה לעשות באיורים שלי".

תומר חנוכה, מאייר ישראלי: "יש לו וירטואזיות של קו שגורמת לי לחשוב שהוא מלאך שאלוהים שלח בשביל לצייר. באיורים שלו יש בהם עומק ורבדים, ואתה יכול לחזור אליהם ולגלות משהו מעניין אחר בכל פעם מחדש".

חואן קורנלה (Cornellà), אמן קומיקס ספרדי: "קורנלה יוצר קומיקס ללא מילים, אבל מופרעים לחלוטין. רוב העבודות שלי הם לגופי תקשורת כך שאני מוגבל, אבל בפרוייקטים עצמאיים אני מרשה לעצמי קצת להשתחרר".

מה מעורר בך השראה?

ריח שווקים בהודו. “זה ריח של לכלוך וניקיון גם יחד — טבע, קטורת, תבלינים, כביש, פיח וזבל שמתערבבים זה בזה. זה ריח שאני מאוד אוהב ומעורר בי זכרונות. השווקים בהודו והריח שלהם הוכיחו לי שגם בבלגן יש אסתטיקה, וגם משהו שהוא לכאורה שלילי יכול להפוך ליתרון. זה מה שגרם לי להבין שגם בעבודה שלי, אם יש משהו שמפריע לי בקו שלי, או נטיה סגנונית שחשבתי שהיא מכשול - דווקא הם יכולים להפוך את הסגנון שלי למיוחד ולהבדיל אותי מהשאר".

בולים. "הם מצליחים להעביר את המסר במינימום של גודל. אני מאוד אוהב לעשות לעצמי הגבלות כשאני מצייר, זה נותן ערך מוסף לאיור".

פרויקט שאתה גאה בו במיוחד?

"איור שעשיתי למגזין 'ליברל' לכתבה שעסקה בדעיכת השמאל הישראלי. כשישבתי לאייר אותו נזכרתי בסיפור קטן שקרה לאבא שלי: כקיבוצניקים תמיד היינו נוסעים להפגנות של השמאל בהסעות שאירגן הקיבוץ. באחת ההפגנות הקיבוץ לא אירגן הסעה, והוא ניסה לשכנע אותנו להצטרף אליו אבל אף אחד לא רצה. אז בסוף הוא נסע לבד לכיכר רבין, וכשהגיע לא היה שם אף אחד, רק פלאיירים של ההפגנה על הרצפה. אז הוא ישב בכיכר, עישן סיגריה ונסע הביתה, וכשחזר סיפר לנו שהוא "השמאלני האחרון שנשאר". אז גילינו לו שזו לא היתה הפגנה, אלא צעדה שהתחילה בכיכר והמשיכה לכיוון הים. מהסיפור הזה נשאר רגע נורא אותנטי, סנטימנטלי, וזה מה שציירתי: את אבא שלי יושב ומעשן סיגריה על ספסל, לידו יונת שלום והכיכר מלאה בפלאיירים של שלום עכשיו. אני גם גאה באבא שלי שלא מוותר על ערכיו וגם גאה בעבודה הזו".

מה אתה הכי אוהב לאייר?

פורטרטים. "האתגר הוא לאייר דיוקן של מישהו כך שאנשים יזהו ויבינו במי מדובר, וכשאני מצליח לתפוס משהו לא מוחשי באדם, שאי אפשר לתאר במילים, אני מרגיש קצת כאילו הצלחתי לגנוב לו את הנשמה".

ומה הכי פחות?

רקעים. "אין בהם חיים, וזה חסר לי. חוץ מזה, ההתייחסות לפרספקטיבה שכרוכה בהם היא גיהנום".