ומפייר וויקאנד באלבום רטרו מיופייף

ומפייר וויקאנד, מלכי האינדי־פופ של ליגת הקיסוס, חוזרים באלבום רביעי אחרי הפסקה של שש שנים. בין אינספור הפילוחים שאפשר לעשות לעולם האינדי ישנה גם החלוקה לוורקינג קלאס־הירוז שהתחילו מלמטה — אמנים ולהקות שהרקע שלהם מאפשר לאדם הקטן והדפוק להזדהות איתם (גם שנים אחרי שהתעשרו) — וללהקות אולטרה־פריבילגיות, שמראש עושות מוזיקה של ריץ' בויז. כמו ומפייר וויקאנד, להקת האינדי של המאיון העליון, בערך מה שהסטרוקס היו בתחילת המילניום.

אלא שבניגוד לסטרוקס, כשוומפייר וויקאנד פרצו ב־2008, הם הלכו עם תדמית ילדי התפנוקים עד הסוף, ותרמו לעובדה שהלוק ה־preppy האייטיזי של חולצות פולו בצבעים פסטליים ומוקסינים — שנחשבו לבזויים על ידי טיפוסים אלטרנטיביים בזמן אמת — הפכו למדי היפסטרים פופולריים.  

ומפייר וויקאנד צילום: אי פי איי

הסולן של ומפייר וויקאנד, עזרא קניג, הוא יהודי ניו־יורקי נחמד ואינטליגנטי עם כסף, כוח והשפעה. מלבד היותו חלק מלהקת אינדי מצליחה ומוערכת, הוא כתב והפיק שיר לאלבומה של ביונסה "Lemonade", ויצר סדרת אנימציה לנטפליקס, שאולפן אנימה יפני מצייר לו ושכל כוכב שהוא חפץ בו תורם לו את קולו. גם חייו האישיים לא רעים: הוא בן זוגה של השחקנית רשידה ג'ונס, בתו של מפיק־העל קווינסי ג'ונס, ובקיץ שעבר נולד בנם הבכור.

עכשיו קניג, שחייו דבש בכל קנה מידה, מתחדש באלבום עם להקתו. 18 שירים יש ב"Father of the Bride", רובם שמחים וקלילים — לא במובן של מסיבת חוף מיוזעת, אלא במובן של קוקטיילים של אחר הצהריים על הפטיו בהמפטונס.  

לכאורה יש ממה להתמוגג באלבום החדש של ומפייר וויקאנד. אפשר להתמוגג מהדיסוננס שבין המקצבים העולצים, פריטת הגיטרות הקלילה, ההרמוניות הנעימות ומצב הרוח הטוב שהמוזיקה משרה לבין הטקסטים המדכאים, העוסקים בהתפוררות כללית של מערכות יחסים, של העולם, של מה שתרצו. אפשר להתמוגג מהאחווה היהודית — ג'רי סיינפלד מופיע בקליפ ל"Sunflower", שג'ונה היל ביים — וגם ליהנות מהנקודה הישראלית. לשיר הסוגר קוראים "Jerusalem, New York, Berlin", והאלבום כולו הוא שיתוף פעולה עם המפיק אריאל רכטשייד, בן להורים ישראלים ובן זוגה של דניאל חיים, סולנית להקת חיים, שגם אביה מוטי, כידוע, ישראלי. היא עצמה מתארחת בשלושה שירים באלבום, ויחד הם מביאים אליו כמויות של שמש קליפורנית. ואפשר להתמוגג ממישמש הרטרו ההרמוני הנעים: קצת פסנתרי אלטון ג'ון, קצת פולק, קצת סיקסטיז וקצת אפרו־ביט.

לכאורה יש ממה להתמוגג, אבל כמו תמיד אצל ומפייר וויקאנד, הכל נשמע מיופייף מדי וחסר נשמה. השיר "Harmony Hall" מנקה את הגרייטפול דד ומעניק להם ליטוש עכשווי; השיר "This Life" מושפע מ"Brown Eyed Girl" של ואן מוריסון. אלה השירים הכי יפים באלבום, אבל למה לשמוע את הגרסה המילניאלית הנקייה והעשירה, אם אפשר לשמוע בספוטיפיי את המקור?