דוקו: על ספקטרום הקומדיה

איתן ניזון רק משייק תחליף מזון ומפיצה כי הוא לא אוהב את הטעם והמרקם של מרבית המזונות. ג'ק לא מצליח להירדם בלילות, תמיד מאחר ומתקשה לתפקד במצבים של גירוי יתר, תת־גירוי, אור חזק, צפיפות או חוסר רוטינה. לניו־מייקל יש רעד בגפיים. ונואה מדבר ללא אינטונציה ונשמע בול כמו מייק ג'אדג'. למרות כל הקשיים, הארבעה מתפקדים היטב — נואה הוא מרצה לפסיכולוגיה ומוזיקאי, שלושת האחרים הם סטודנטים באקדמיה, וביחד ארבעתם מרכיבים את ההרכב הקומי "אספרגר זה אנחנו", שעומד בלב הסדרה התיעודית המקסימה "On Tour with Asperger's Are Us", שתעלה הערב בסלקום טי.וי ובימים הקרובים גם ב־HOT וב־yes.

מימין לשמאל: נואה, איתן, ניו מייקל וג׳ק. כמו להקת בנים טובה, כל אחד מהם מגלם אישיות אחרת צילום: באדיבות YES

ההרכב "אספרגר זה אנחנו" הוקם באזור בוסטון לפני עשור, וחבריו נפגשו במחנה לאנשים הסובלים מאספרגר — נואה, שאובחן בגיל 20, היה המדריך, ושלושת האחרים היו חניכיו. לאחר שגילו שהם יכולים להצחיק, החליטו הארבעה לצאת במופע מערכונים. לפני שלוש שנים הפיקו האחים דופלאס ("חדר 104"), חביבי קולנוע האינדי האמריקאי, סרט תיעודי עליהם בשם "אספרגר זה אנחנו". ועתה הם זכו לסדרה ב־HBO שמלווה אותם על פני שישה פרקים במסע ההופעות שלהם ברחבי ארצות הברית.

הסדרה משרטטת סיפור התבגרות שובה לב ומצחיק של ארבעה חברים על הספקטרום שיוצאים להגשים את עצמם, לבחון את גבולות המסוגלות שלהם וכמובן לשבור לאנשים כמה תפיסות שגויות. בסוף כל מופע הם נותנים לקהל לשאול אותם שאלות, שעליהן הם עונים בהומור המפתיע בספונטניות שלו. כשמישהי שואלת איזה חלק באספרגר הכי משפיע על המופע שלהם, עונה נואה: "ההומור המילולי, משחקי המילים והאבסורדיות, ואולי המשחק הגרוע". כשמישהי אחרת פותחת בזה שלאחרונה אבחנו את בתה כלוקה באספרגר, חברי ההרכב מברכים אותה ב"מזל טוב".

אם בפרק הראשון מופתעים מה"נורמליות" של הארבעה, החל מהפרק השני הסדקים מתחילים לצוץ, ואנחנו לומדים להכיר יותר לעומק את ההתמודדויות של כל אחד מהם. כך, למשל, איתן מקווה לתרגם את האובססיה האוטיסטית שלו לרכבות לקריירה בתכנון תחבורה ציבורית.

קשה שלא להתאהב בארבעת הגיבורים. הם מצחיקים וחמודים, וכמו בלהקת בנים טובה, כל אחד מהם יושב על משבצת אישיותית אחרת. לא ברור מי מהם יבחר בקומדיה כקריירה, אבל בינתיים הם נהנים מכל רגע - חוץ מכשהם סובלים. נואה מודה שהם מספיקים בחזרה של שש שעות מה שלאנשים "נוירוטיפיקלים" — המונח הקהילתי למי שאינם אוטיסטים - לוקח שעתיים. אך לטענתו, ההומור בא להם הרבה יותר בקלות. אם קומיקאים רבים עובדים קשה על הגשה יבשה וחסרת הבעה - להם זה בא לגמרי טבעי.