בילי הנערה: כוכבת הפופ הכי גדולה שאתם לא מכירים

למה מאזין נוער מיוסר שמחפש גיבור תרבות להזדהות עמו? באייטיז התשובה היתה להקות אינדי כמו הסמיתס או מטאל. בניינטיז היו לו גיבורי גיטרה כמו נירוונה ורדיוהד. אבל בראשית המילניום תעשיית המוזיקה הבינה שנוער מיוסר הוא פלח שוק רווחי, והחלה לייצר עבורו מוצרים מוגמרים, מגרסאות "רציניות" לכוכבות פופ כמו אבריל לאבין ועד להקות אימו־חתיכים כמו טוקיו הוטל. מאז הז'אנר עבר אבולוציה, וכיום אמנים שפונים לנוער מיוסר כבר מייצרים את עצמם. למשל, בילי אייליש.

אייליש. השוואות לנירוונה מפיו של דייב גרוהל צילום: איי אף פי

אייליש היא אמריקאית בת 17 עם בגדים מגניבים שכותבת ושרה שירים עצובים ומפחידים. היא גדלה בלוס אנג’לס במשפחה של שחקנים ומוזיקאים, בחינוך ביתי, ומגיל צעיר צילמה קליפים במצלמה דיגיטלית בחצר ביתה. בגיל 8 הצטרפה למקהלה, ואחר כך החלה לכתוב שירים עם אחיה פיניאס אוקונל, המבוגר ממנה בארבע שנים.

ב־2016, כשהיתה בת 14, פרצה אייליש עם הסינגל “Ocean Eyes” — להיט פופ רומנטי ומלנכולי א־לה לנה דל ריי, שהגיע מאז ליותר מ־94 מיליון צפיות ביוטיוב. בקיץ 2017 היא הוציאה את אי.פי הבכורה שלה, “Don’t Smile at Me”, שהגיע לטופ־20 במצעד האלבומים האמריקאי. כשנשאלה למשמעות השם, הסבירה אייליש: “את מכירה את זה שאת הולכת ברחוב וזר מחייך אלייך? זה נחשב לא מנומס לא לחייך בחזרה, אבל אני לא רוצה לחייך!”.

כיום אייליש לא חייבת לחייך לאף אחד, כי היא כוכבת פופ ענקית. עד כדי כך ענקית שיש לה כ־16 מיליון עוקבים באינסטגרם; שהיא משתפת פעולה עם בית האופנה שאנל; שלכבוד אלבום הבכורה שלה, "When We All Fall Asleep, Where Do We Go?" (הליקון) שיצא בסוף השבוע האחרון, היא התארחה אצל אלן דג’נרס; ושהקליפ שלה לשיר "Bad Guy", שיצא שלשום, צבר 14 מיליון צפיות בתוך יממה וכבש את המקום הראשון במצעדי ההשמעות של ספוטיפיי והצפיות של יוטיוב (בקטגוריית מוזיקה).

אבל אייליש לא רק מצליחה נורא, היא גם מוערכת. עד כדי כך שאלבומה החדש קיבל חמישה כוכבים במגזין "NME", וארבעה כוכבים ברוב המקומות האחרים. עד כדי כך מוערכת שדייב גרוהל, איש הפו פייטרז והמתופף לשעבר של נירוונה, הודה: “הבנות שלי באובססיה על בילי אייליש. החיבור שיש לה עם הקהל הוא אותו הדבר כמו מה שקרה לנירוונה ב־1991... אנשים אומרים, ‘הרוק מת?’, ואני מסתכל על מישהי כמו בילי אייליש, וחושב שהרוקנ’רול אפילו לא קרוב למוות”.

אייליש בקליפים ל"you should see me in a crown" (מימין) ול"when the party's over". פופ על קטמין

מי שמעל גיל 30 כנראה יזדעזע מההשוואה לנירוונה, אבל אייליש היא ההתגלמות המובהקת ביותר של המושג פער דורות. כפי שגרוהל אבחן באותו ראיון, מבוגר יתקשה להגדיר את המוזיקה שלה (ולילדים כנראה שלא אכפת). אם חייבים, אפשר לומר שזהו אלבום פופ אלקטרוני מינימליסטי עם אסתטיקה גותית עכשווית, השפעות של היפ הופ, בסים שמנים ואפקטים מצמררים.

קולה של אייליש הוא גבוה במיקס, וגם כשיש עליו אפקטים, הוא קרוב ואינטימי כאילו היא לוחשת לך באוזן. אי אפשר להכחיש את הנוכחות והכריזמה שלה - בין שמתאהבים בה ובין שחושבים שהיא היצור המעצבן ביותר שנברא אי פעם. מכיוון שהיא בת 17, היא יכולה להיות גם וגם.

באלבום החדש, שאותו היא יצרה ביחד עם אחיה שגם הפיק, כמעט ואין זכר לרומנטיקה המלנכולית של “Ocean Eyes”. אם אייליש בת ה־14 היתה רומנטית ועצובה, אייליש בגיל 17 היא אקסצנטרית, מרדנית ומתריסה. היא ניזונה מהדואליות שלה: בין הקול המתלחשש והמתפנק שלה לתכנים המורבידיים בשיריה; בין הקליפים המסויטים שלה (שבהם נשפך לה דיו מהעיניים, זורם לה דם מהאף ויוצאת לה טרנטולה מהפה) לבין הצחוקים שהיא עושה בקטעי המעבר באלבום או בראיונות; בין הרגעים שבהם היא נראית כאסופית אבודה לבין הרגעים שבהם היא מנסה להתנהג כראפרית קשוחה; בין העובדה שהיא ילדה יפהפייה לבין העובדה שהיא לובשת שקים אוונגרדיים ויקרים המסתירים את גופה.

לפעמים אייליש היא מרלין מנסון שהתגלגל לגופה של ילדה בת 17 — שזה מקריפ ומעניין ומבהיר עד כמה המוזיקה שלה לא מתקשרת עם מי שמבוגר ממנה. לפעמים היא סתם ממשיכת דרכן של לורד וגריימס, כוכבות הפופ של הדור החדש, שזה כבר הרבה פחות מעניין. כמו אייליש, גם לורד פרצה כטינאייג'רית, אך עם שירים הרבה יותר טובים ממנה. ולגריימס הקשישה־בהשוואה לפחות יש כמה שירים כיפיים. השיר היחיד באלבומה של אייליש שיש בו אלמנט מסוים של כיף הוא "Bad Guy". כל היתר נשמע כמו פופ נעורים מתלחשש על קטמין – ולא בקטע טוב.

ניכר שמי שמשווק את אייליש רוצה שהיא תהיה המושיעה של הנוער והסיוט של כל הורה. בקטגוריה הראשונה יש לה סיכוי לא רע. הורים בימינו, לעומת זאת, הרבה יותר קשה להפחיד. תראו את דייב גרוהל.