ללא קרדיט: החלטת משרד התרבות בנוגע לקרנות הקולנוע - אומללה

לפני שלושה שבועות נשלח לגופי הקולנוע הנתמכים בידי משרד התרבות קובץ מעודכן של המבחנים לחלוקת כספי תמיכות ("הקריטריונים"). זהו הקובץ שסביב ניסוחו התנהלו לא מעט דיונים, ויכוחים ומלחמות בין משרד התרבות ובין תעשיית הקולנוע הישראלי, ואת הפוקוס גנב הסעיף הדרמטי שקבע כי 13% מתקציב הקולנוע יופנו להקמתן של שלוש קרנות איזוריות חדשות: להפקות בגליל, להפקות ביהודה ושומרון ולהפקות בנגב. זו בחישה משמעותית בתקציב הקולנוע, שייקח זמן להבין איך בדיוק היא תשפיע על התעשייה. לעומת זאת, לסעיף קטן אחר שהסתתר במסמך, תהיה השלכה דרמטית ומיידית על איכות הסרטים שיופקו. איך אנחנו יודעים? כי בסרט הזה כבר היינו. 

מימין: "מילים נרדפות" זוכה "דב הזהב" של נדב לפיד. "סיפור אחר" של אבי נשר, הסרט הישראלי הכי קופתי אשתקד. ו"הערת שוליים" של יוסף סידר, סרטו השני שהיה מועמד לאוסקר. ההצלחה שלהם מדרבנת את כל התעשייה צילומים: רן מנדלסון, אי.פי.אי, איריס נשר, Studio / Produzent

במסגרת תנאי הסף לקרנות שרוצות בתמיכה ממשרד התרבות מופיע סעיף ב(3): "חובת המוסד להעביר לבחינת הלקטורים תסריט ללא ציון שם המבקש (תסריטאי, במאי, מפיק)". במילים אחרות: מעכשיו כל התסריטים שיוגשו לקרנות ייבחנו באופן אנונימי, ללא שמות היוצרים, בטענה שכך הסעיף "יסיר טענות על הטייה שאיננה מקצועית בקריאת התסריטים".

זה לא רעיון חדש: בשנים 1980–1999, העשורים הגרועים ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי, כך היה נהוג בקרנות. מי שביטל את התקנה הזאת היה כתרי שחורי, כשנכנס לנהל את קרן הקולנוע הישראלי. עכשיו, 20 שנה אחר כך, ואחרי ששחורי הודיע על פרישתו הקרובה מניהול הקרן, מחזירה מועצת הקולנוע את הגלגל לאחור, בהחלטה שמוכיחה חוסר הבנה מוחלט בקולנוע.

כששאלתי את שחורי מי עומד מאחורי הסעיף הזה הוא השיב "היוצרים". לא שרת התרבות, לא פקידיה ולא מועצת הקולנוע. ליאור תמאם, מנכ"ל איגוד התסריטאים, מסר כי "איגוד התסריטאים התנגד להגשה אנונימית, וניתן לראות את זה בפרוטוקולי הדיון של הוועדה לבחינת פעילות הקרנות. מי שביקש את זה כנראה היו יוצרים עצמאיים שבאו שלא מקרב האיגודים. אנחנו הצענו שאולי ייעשה "ניסוי" עם מועדים אנונימיים מדי פעם כדי לשחרר לחצים, אבל הבהרנו שאנונימיות מוחלטת תביא לפגיעה בתעשייה". כלומר שוב קבוצה קטנה וקולנית של יוצרי קולנוע עושים את הנזק הכי גדול לתעשייה המקומית, הרבה יותר מהפוליטיקאים.

אישור אוטומטי מסיבות טובות

הבעיה הכי גדולה בקולנוע הישראלי היא קנאה. משנת 2000 צמח בארץ דור של אוטרים, יוצרי קולנוע שזוכים לתהילה בארץ ובעולם. מותגים. יוסף סידר, ניר ברגמן, שמי זרחין, ארי פולמן, נדב לפיד, ערן ריקליס, ערן קולירין ועוד. ואכן, בכל פעם שהיוצרים האלה מגישים פרויקט חדש לקרנות, הוא מקבל תמיכה.

כל מי שעוסק בקולנוע אמור להבין כמה שזה נכון ובריא, משתי סיבות. האחת, אם היוצרים האלה זכו להצלחה אצל הקהל, בפרסי אופיר ובפסטיבלים בעולם, הם כנראה יודעים לכתוב ולביים, ולכן הגיוני שגם התסריט הבא שלהם יהיה ראוי. הסיבה השניה: הדבר הכי גדול שקרה לקולנוע הישראלי ב־20 השנים האחרונות הוא היכולת של במאים מצליחים ליצור באופן המשכי ורציף.

והמתחרים של אותם יוצרים מצליחים צריכים להבין שהצלחה של אחד לא באה על חשבונם, אלא להיפך — היא מעודדת ומדרבנת את התעשייה כולה.

הפרדוקס באנונימיות מקומית

הבעיה עם סעיף ב(3) לא נגמרת רק בכך שהיא מייצגת צרות עין, היא גם תחשוף לא מעט פרדוקסים תפעוליים בדרך. מה יקרה כשתסריט יקבל תמיכה ממיזם הקולנוע של ירושלים, מאחד הזכיינים או מקרן קולנוע אירופית? כל אלה גופים שלא מחויבים באנונימיות כי הם לא קשורים למשרד התרבות. תמיכות וזכיות כאלה בוודאי יקבלו סיקור בתקשורת. התסריט יגיע לקרנות בעילום שם, אבל כולם כבר יידעו של מי הוא. אין מנוס, יהיה צורך גם למחוק את שם הסרט מהתסריט, ואולי גם את שמות הדמויות. ואם קרנות הקולנוע מחויבות לדאוג לייצוג הולם ושיוויוני של יוצרות ושל אנשי פריפריה, איך הם יידעו מה זהות היוצר/ת ללא שמותיהם?

אין דרך מנומסת להגיד את זה ולכן צריך לומר את זה באופן הכי בוטה שאפשר: תסריטאי שחושש להגיש לקרנות קולנוע תסריט שהוא חתום עליו הוא לא סתם פחדן, הוא תסריטאי גרוע.