אם תלך, אני רץ: אלבומים חדשים לדודו טסה ועידן רייכל

דודו טסה ועידן רייכל הם לכאורה שני חצאים של אותו המטבע: שניהם אמנים בולטים ואהובים שזכו להצלחה חסרת תקדים ברחבי העולם (טסה חימם את מסע ההופעות של רדיוהד, שהונצח בסרט תיעודי מצליח, ורייכל הופיע בין השאר בטקס פרסי נובל), שניהם נהפכו לנציגי תרבות ישראלית למרות, ואולי בגלל, שהם מביאים מגוון קולות שנדחקו לשוליים, בין אם מדובר באתיופיה או בעיראק.

שניהם נמצאים כיום בנקודה מעניינת בקריירה, שבה הם יכולים לבחור בין לשחזר נוסחה מנצחת אחרי הצלחות עבר מוכחות לבין הליכה בדרך לא חרושה. ובמקרה שניהם הוציאו אלבומים חדשים לאחרונה, בפער של ימים בודדים — הזדמנות לבחון אם רב השונה על הדומה ביניהם.

טסה (מימין) ורייכל. טסה הוסיף תרגומים לכל השירים בערבית, אך רייכל הותיר את המילים לא מפוענחות צילומים: שלומי פינטו, ליאור כתר

אלבום האולפן השני של רייכל כאמן סולו, “ואם תבואי אליי”, מבהיר היטב שהוא מאד רוצה להיות מוזיקאי “של כולם”. זה מתבטא במסרים הקלישאתיים של אחדות ואהבה, שגודשים את האלבום, ובעיבודים שלא לוקחים סיכונים. רייכל, לצד שותפיו להפקה גלעד שמואלי ונועם עקרבי, בחרו להקנות לשירים סאונד אחיד מדי, להיטי ועם מעט הפתעות.

שירים כמו “ואם תבואי אליי”, “את לא נשארת לבד” ו”בראשית” נהפכו ללהיטים כי יש בהם את הישראליות המוכרת והמנחמת שהיא הבסיס לנוסחה של רייכל. הנושאים רומנטיים: ב"ואם תבואי אליי" הוא מבטיח "הולכים את הדרך הזו לתמיד יד ביד", וב"את לא נשארת לבד" רייכל הוא מעין מטפל זוגי לרגע שמדגיש כי חשוב "תמיד לזכור לתת את הכל", "תמיד לזכור שיש פה בית לשמור". ומה יותר ישראלי ממשפחתיות?

את מעט התעוזה מרשה לעצמו רייכל בשיתופי הפעולה עם האמנים הזרים באלבום. אלה אמנים מוכשרים ועטורי פרסים מרחבי העולם, כמו הגיטריסט הניגרי המצליח בומבינו (אומרה מוקטר, שמגיע בקרוב להופעה בארץ) ודאני סוארז הקובנית. בשירים הללו מצליח רייכל לשרטט מחדש את הקווים שמגדירים את היצירה שלו, במרקמים מוזיקליים מאתגרים שכוללים למשל בס דומיננטי וגרובי וצלילים מהסהרה.

עטיפת "ואם תבואי אליי". סאונד אחיד צילום: יחצ

מניגריה לעיראק

בניגוד לרייכל, טסה אמנם ממשיך בנוסחה שהכרנו באלבומיו הקודמים, אבל קשה לומר שהיא מיינסטרים — ”El Hajar”, אלבומו החדש עם הכווייתים, הוא פרק נוסף בהנצחת המורשת של חלוצי המוזיקה העיראקית האחים אל־כוויתי, שאחד מהם הוא סבו של טסה — אוסף שירים בערבית בסגנון שאינו מתחנף לאוזן הישראלית, ודאי שלא לרדיו.

שיר הפתיחה “El Hilwa Wa l Murra” (“בזמנים טובים, בזמנים מרירים”) כבד ומזדחל. התנועה בו מדויקת אך איטית ורפטטיבית. זה שיר שהוא הצהרה: לאלבום הזה יש את הקצב שלו, ואנחנו חוזרים אל זמן ועולם אחר.

הקצב עולה בשיר השני, "Tuli Ya Leylay" (“הו לילה, הימשך לנצח”), שבו קולה היפהפה של נסרין קדרי מסתלסל בצער גדול. בשיר הזה טסה חוקר מחדש את גבולות התבניות המוזיקליות המוכרות שלו: הוא שובר את השיר ובונה אותו מחדש שוב ושוב באמצעות קלידים תזזיתיים, מבלי לפחד. אף שזו בלדה יפהפיה שיכלה בקלות להכנס לפלייליסט בעיבוד אחר, טסה לא מעוניין במוכר והרגיל, אלא בשבירת הפורמט.

"Ahibbek" (“אני אוהב אותך”), שמגיע בהמשך, נשמע כאילו בוקע מטרנזיסטור ישן, ואם עוצמים את העיניים אפשר לדמיין שאנחנו בימי הזוהר של האחים צלאח ודאוד אל־כוויתי, אי שם בעיראק של של שנות השלושים. ההפקה ההרפתקנית של טסה מוכיחה שגם לאמן מצליח מותר, וכדאי, לקחת סיכונים.

עטיפת "El Hajar". שובר תבניות שירים צילומים: ירון שיין

מילים או קישוט סתום?

אבל לא רק בלקיחת סיכונים נבדלים רייכל וטסה, אלא גם בהנגשה של העולמות הזרים למאזין. אל האלבום של רייכל מצורפות גלויות יפהפיות עם ציורים של Gashahun Kassahun האתיופי, כשבצידן השני כתובות מילות השירים בשפת המקור. וחבל. כי היה נחמד לקבל תרגומים למילים היפות, בעיקר כשאפילו גוגל טרנסלייט לא מזהה שמות כמו “Imidiwanine” הניגרי. בלי זה, אנחנו נשארים עם זמזום, שהופך את המילים לקישוט אקזוטי.

אצל טסה, לעומת זאת, ניתן למצוא תרגומים לכל השירים, שמאפשרים חוויית האזנה שלמה, שמגדילה את ההזדהות שלנו. טסה מנגיש את העולם העתיק כחלק מהמשימה שלו ליצור תיקון לאחים אל־כוויתי, שנדחו ונמחקו כשהגיעו לארץ.

בשורה התחתונה, המשימה של ​טסה ורייכל דומה: שניהם רוצים לחשוף קולות שנדחקו במהלך ההיסטוריה. אבל בעוד טסה מצליח לצבוע מחדש עולם מוזיקלי נכחד ועתיק בלי להאכיל אותנו בכפית לרגע, רייכל לא חורג מהגבולות המדומיינים של הסאונד שלו, ומתעקש להקל מדי בעיכול.