לאה אברהם: "צעד תימני הוא כמו טאי צ'י"

בעולם מתוקן, לאה אברהם הייתה כיום שם מוכר בכל בית בארץ, יוצרת שמקבלת הכרה ופרס ישראל כחלוצה בריקוד מודרני (בלהקות ענבל ובת שבע), מומחית לשירת נשות תימן ושירת שבזי, זמרת שהשתתפה ב"אגדה בחולות", ומי ששינתה את תחום החינוך בארץ מקצה לקצה כשייבאה לארץ את מגמות המחול אל בתי הספר התיכוניים, כל הדרך מאמריקה. "כשאתה יוצר מתוך השורש שלך ואין לך במה, זה כאב לב", היא אומרת ל"כלכליסט". "אני לא אמן שעושה דברים פופולריים, אני דבקה בדרך שלי, ולצערי זה לא תמיד מגיע לעם, אלא רק למי שאוהב את החומרים האלה".

ביום חמישי הקרוב תעלה אברהם בבית הקונפדרציה — הבית למוזיקה אתנית ולשירה בירושלים — את המופע "ווא־טויור / הציפורים", המוקדש לשירי נשות תימן. "המופע הוא אוסף שירים ממחוז חוגריה שבדרום המדינה, שבישראל לא הושמעה המוזיקה שנוצרה בו. אני אשיר שירי געגוע ואהבה לבן, לאם ולגבר.

מימין: אברהם במופע עם להקת ענבל באוסטריה. משמאל: אברהם בצעירותה בחזרה בסטודיו

מה ההבדל בין שירת הגברים לשירת הנשים?

"בשירת הגברים הלחנים אחרים, אבל הטקסטים הם של שבזי, שכולם חיברו לחנים לטקסטים שלו. שירת הגברים כתובה, שירת הנשים היא בעל פה. נשים לא למדו קרוא וכתוב בתימן בגלל המסורת הדתית החזקה. בגלל שהיו יכולות לשיר בינן לבין עצמן בלבד, הנושאים מרתקים: שירי לידה, שירים ליולדת וליילוד, ועד מוות - קינות".

לפי אברהם, לשירת הנשים התימנית הייתה פונקציה חברתית שנועדה להקל על הבנות את הנישואין המוקדמים. "חינה זה הטקס הכי גדול של האישה בתימן, של שבעה ימים. אנחנו מדברים לפעמים על ילדה בת שמונה או שתיים עשרה שמתחתנת. כל שירי טקס החינה נועדו לעזור לה מבחינה פסיכולוגית להבין לאן היא הולכת, את המעבר הכל כך חריף בין הבית של ההורים שלה, לבין בית של בעל. זה חתיכת מסע".

בנוסף לשירה, יהיו במופע את הריקודים המסורתיים: "הריקודים מאד עדינים. זה איננו ריקוד מתפרץ, כמו הריקודים הרוסיים עם הקפיצות. רוסיה ענקית, בתימן רקדו בחדרי חדרים. ברגע שאת רוקדת בחדר, הגוף שלך מצמצם את עצמו בהתאם, והתנועה מרוכזת ומסולסלת, עם עומק. את רוקדת עם הקשבה פנימית, מאד קרוב לטאי צ'י". אברהם מסבירה על הדמיון בין הצעד התימני לטאי צ'י הסיני, ומחברת בין יקומים שונים לחלוטין לכאורה, בין המוכר לזה שנשכח. "כל הכוח בטאי צ'י זה המרכז, לדעת מה הוא, לא משנה מה אתה עושה. כעשיתי טאי צ'י וגיליתי את זה, חטפתי שוק! יש ריקוד שנקרא דאסה, פסיעה, שזה כמו העברת המשקל של הטאי צ'י. עקב כרית, ואגן ממשיך, 'צעד תימני'. אלו שני עולמות".

תפקיד בסרט הוליוודי

אברהם (76) היא מחלוצי הריקוד המודרני בישראל. את הקריירה שלה בתחום היא החלה בלהקת ענבל, וכבר בתחילת דרכה שם השתתפה עם חבריה בסרט ההוליוודי "הסיפור הגדול ביותר", שביים ג'ורג' סטיבנס ב־1965 והיה מועמד לחמישה פרסי אוסקר.

היא מספרת: "זו היתה תקופה שבענבל רעבנו ללחם, לא היה קהל, בקושי קיבלנו תמיכה, ואז הגיעה מן אללה הזמנה מהוליווד. כל המחלקה נסעה, ופתאום מגרוש וחצי לחודש קיבלנו 100 דולר ליום. היינו בהוליווד כמעט שמונה חודשים. עניין את סטיבנס הצבע הזה, הוא רצה דמויות תנ"כיות. הייתי בת 21, כנראה נראיתי לבמאי סקסית, וגם הייתי קטנטונת, התאים לו מבחינת הדמות של נערה־ילדה. תחשבי על זה, הגברת לאה אברהם רקדה את 'שבעת הצעיפים'".

למה לא נשארת בהוליווד?

"נו, איך אני יכולה להישאר באמריקה, כשאמי, אחי ושמונה אחיותיי נמצאים פה בארץ? איך אני יכולה להתנתק בכלל? העולם לא היה פתוח כל כך. תחשבי, מי יצא לחוץ לארץ בשנת 1961? אף אחד! לא היה בבית טלפון בכלל, רק במועצה בקדימה. לא היה שום סיכוי שאני אשאר שם, והצעות היו. אחת מהן היתה ללמוד בג'וליארד. אבל מי בכלל יכול היה? אפילו לא חשבתי פעמיים. את בארץ זרה, לבדך. היום זה אחרת".

אברהם. תעלה בחמישי הקרוב מופע המוקדש לנשות תימן בבית הקונפדרציה בירושלים צילום: אוראל כהן

כל המשפחה בצריף

אברהם נולדה בכפר גבזייה בחוגריה שבתימן, ועלתה עם משפחתה ב־1949 במסגרת מבצע "מרבד הקסמים". בישראל הם גרו שישה ילדים, ההורים והסבא בצריף צנוע במושבה קדימה. את התשוקה שלה למחול גילתה כשהיתה בת 14 כשראתה במקרה הופעה של קבוצת ענבל. בזמן השירות הצבאי היא החלה ללמוד ריקוד, ועם השחרור הצטרפה ללהקה כסולנית וכוריאוגרפית. ב־14 השנים שלאחר מכן היא הובילה מגמות חדשות ושילבה בין מחול מודרני לתימני, בין ג'אז למוזיקה תימנית בישראל השמרנית של שנות השבעים, שהדפה מתוכה את כל מה שמתפרש כ"מזרחי" או "גלותי".

כמו כן היא השתתפה כזמרת ביצירה "אגדה בחולות" שכתב יוני רכטר ללהקה ב־1979. אברהם שילבה בין תרבויות מקצוות שונים של הגלובוס, עשורים לפני שהמילה פיוז'ן הפכה לכינוי כמעט גנרי. היא גם מי שהביאה את מגמות המחול לבתי הספר התיכוניים מאמריקה לארץ. במשך עשורים היא בנתה עולם יצירה שלם ומורכב ששינה את המחול המודרני בארץ.

 "ביקשו ממני לשבת בוועדות, כולל פרס ישראל. אבל אני לא יושבת בכזה דבר. מי אני שאחליט? אתה הופך את עצמך לאלוהים, ואדם לא יכול להיות אלוהים. שהקהל ישפוט".

"יא בינתי, יש בך אור חזק"

אברהם מברכת על התחייה המחודשת של המוזיקה התימנית בזכות אמנים כמו A-WA, לירון עמרם ובינת אל פאנק, שמעבדים את המקצבים הישנים שלה עם ביטים אלקטרוניים עדכניים. אף על פי שהיא עצמה נתקלה לא פעם בגזענות, היא לא מתחרטת לרגע על המסלול שבחרה, וגם בבית לא עמדו בדרכה.

"כשהצטרפתי לענבל, אבא אמר ‘לכי לשלום’, אבל מעולם הוא לא בא לראות אותי על הבמה. ברגע שהוא הסכים שבתו תעשה ככל העולה על רוחה, הבנתי מה זה לכבד את האחר. כל מה שירשתי מבחינה אמנותית ירשתי מההורים. לכל אורך הדרך אני משתדלת להסתכל על היפה, הטוב, המאיר. כשהייתי בוכה לאבא שלי על מקרי גזענות, היה אומר לי’ ‘יא בינתי, אף אחד לא יכול לכסות את השמש. אם יש בך אור, תני לו להאיר חזק’. ואז הבנתי שהכוח שלי בתוכי, אף אחד לא יכול לתת לי אותו וגם לא לקחת אותו".