כנימה ושמה תשוקה: הצעיפים הצבעוניים של בטי אילת

"אני כותשת כנימות כדי להשיג לבדים שלי גוון שבין אדום לוורדרד", מסבירה האמנית בטי אילת. היא יוצרת בדים מחומרים טבעיים בלבד וצובעת אותם בהדפסים שהיא מפיקה מעלים, פרחים, קליפות גזע ושורשים שאספה מסביבת ביתה. וגם מכנימות.

"אני קושרת את החומרים שאספתי בתוך הבד וטובלת באמבט צבע שגם הוא מהטבע", היא ממשיכה. מהבדים היא יוצרת בעיקר צעיפים, שהיא מוכרת דרך פייסבוק. כשפותחים אותם מתגלים הדפסים מעניינים: לעתים פיצוצי צבע בסגנון טאי דאי, לפעמים צבע אחיד שעליו דוגמאות של העלים והפרחים שקשרה. התוצאה מהפנטת ומרגישה קצת כמו צפייה במאובן מסקרן. עולם ראשוני, קדמוני אפילו.

האמנית בטי אילת צילום: אוראל כהן

את העיסוק שלה באופנה החלה אילת (64) בכלל ככובענית, תשוקה שגילתה עוד בילדותה. "אמא שלי היתה אשה מטופחת ומתוקתקת. תמיד חבשה כובע, התאימה נעליים ותיקים. אני אהבתי כובעים ורציתי לפתח את זה. בבגרותי עבדתי כטכנאית אולטרה־סאונד בארצות הברית במסגרת שליחות של המשפחה ובמקביל החלטתי ללמוד כובענות ב־FIT (המכון הטכנולוגי לאופנה בניו יורק)".

עבודותיה של האמנית בטי אילת - "כנימות כתושות מספקות גוון שבין אדום לוורדרד" צילום: אוראל כהן

את הכובעים היא מכרה ללקוחות מזדמנים וכשחזרה לארץ בשנות התשעים אף השתתפה בתצוגות אופנה ובירידים. "בסוף הקונוטציה הדתית שיש לכובעים בארץ הכריעה אותי, וגם היה לי קשה מאוד להשיג פה חומרים".

אבל העיסוק של אילת באופנה לא פסק בזה, והיא נסעה למיין, ארה"ב, ללמוד ליבוד. "הפריע לי שהבדים סביבי תעשייתיים, רציתי משהו טבעי בלי רעילות". שם היא נחשפה לראשונה לטכניקת צביעה והדפסה טבעיות, מה שגרם לה להתמחות בתחום באיטליה מאוחר יותר. בין לבין היא למדה להכין חרוזי זכוכית, ועבודותיה בתחום נמכרו במוזיאון האופנה והטקסטיל בלונדון.

בשל הסלידה של אילת משיטות הייצור התעשייתיות המזהמות, היא החליטה להתמחות בצביעת בדים ידידותית לסביבה. "יש צמחים שנותנים פיגמנט מצוין ויש שלא. צריך להתנסות", היא מספרת.

“אני עובדת רק עם מה שיש בארץ, אף שלפעמים נראה שבחו"ל יש צמחייה מעניינת יותר. כשאני נוסעת למדינה שאני יודעת שיהיו בה עלים מדהימים, אני לוקחת את החומרים וצובעת שם, כי אסור להכניס לארץ עלים, הם עלולים לשאת מחלות ולהדביק את הטבע המקומי. צריך להיות זהירים עם הטבע".