שפגאט בפשיטת רגל

“אני אמנם מנהלת אמנותית אבל יודעת לאן כל דולר הולך”, אומרת הכוריאוגרפית אמילי מולנר מלהקת הבלט BC (בריטיש קולומביה) הקנדית, שתופיע בסוף השבוע הקרוב במרכז סוזן דלל בתל אביב במסגרת פסטיבל קנדאנס (מחול קנדי). “כל הפנטזיות האמנותיות שלי מביאות בחשבון כסף”, היא מסבירה.

להקת הבלט נוסדה באמצע שנות השמונים בוונקובר, וייחודה בשילוב בין המיומנות של בלט קלאסי לבין החדשנות של המאה ה־21, שבאה לידי ביטוי לא רק בתנועה אלא גם בעיצוב הבמה והתאורה. תנועת הרקדנים שומרת על שיווי משקל ונראית לעתים על סף מעוף.

להקת הבלט בריטיש קולומביה צילום: Michael Slobodian

בשנת 2009 הלהקה עמדה על סף פשיטת רגל ופירוק. חובותיה עמדו על כ־179 אלף דולר, ו־48% מהכנסותיה היו ממכירת כרטיסים. אז מונתה מולנר למנהלת האמנותית, ולקחה על עצמה את משימת ההצלה — להמשיך ביצירת עבודות חדשות תוך כדי הגעה לקהלים חדשים.

החזון שלה התגשם, ו־BC היא כיום אחת הלהקות המובילות בקנדה. “ההצלחה נובעת מניהול פיננסי נכון תוך שימת דגש על מקורות הכנסה מתורמים וגידול במספר הצופים”, אומרת מולנר. ללהקה אין כיום חובות והכנסותיה מורכבות משליש מימון ציבורי, שליש מימון פרטי (כולל חסויות) ושליש מכירת כרטיסים. “אחד השינויים במודל העסקי שלנו היה השוואת משכורות הרקדנים. והכרה בכל הרקדנים, נשים וגברים, כשווים. השכר משולם על סמך הוותק”.

מולנר אינה אשת עסקים, אולם הגישה שלה בהחלט לקוחה מהעולם העסקי, ובבחירות האמנותיות שלה היא לא מהססת לקחת סיכונים: במקום ללכת על בטוח עם רפרטואר מיינסטרים, היה לה חזון קריאטיבי, שעליו לא היתה מוכנה להתפשר. היא רצתה משהו שלא היה קיים בקנדה לפני כן: בלט מודרני פורץ גבולות עם הופעות בעולם ושיח עם הקהילה בוונקובר. “הקשר עם הקהילה הוא מרכיב מאוד חשוב בהצלחה שלנו, אנחנו צריכים לדעת מה מסקרן אנשים כדי למצוא נקודת השקה”.

בעשור האחרון העלתה הלהקה 50 עבודות חדשות ושיתפה פעולה עם כוריאוגרפים מכל העולם, כולל אוהד נהרין, שרון אייל ועדי סלנט הישראלים. “הכוריאוגרפים הישראלים מאוד מצליחים פה ואנחנו כבר מדברים על שיתופי פעולה חדשים”, אומרת מולנר.

מולנר עצמה החלה לרקוד בגיל חמש וכבר בגיל עשר עזבה את הבית ללימודים בבית הספר הלאומי למחול של קנדה. בהמשך רקדה בבלט הלאומי של קנדה, בלט פרנקפורט וב־BC. ב־2003 יצאה לקריירה עצמאית ככוריאוגרפית ונקראה לחזור ולנהל את הלהקה כעבור שש שנים. “תמיד עניין אותי איך ארגונים עובדים, ידעתי שאני רוצה לנהל להקה וידעתי שיש פה פוטנציאל להפוך את הכל לטובה. הגעתי עם הרבה תשוקה ליצור משהו משמעותי ואכן, כל יום יש נסים ואתגרים”.

BC תופיע בתל אביב עם שלוש יצירות: “סולו אקו” מאת קריסטל פייט למוזיקה של ברהמס; “פטיט סרמוני” מאת מדי ורלסקי ויצירה חדשה של מולנר “To this day” למוזיקה של ג’ימי הנדריקס מתוך האלבום “בלוז”.

“היצירה הזאת היא מתנה שלי לרקדנים לרגל חגיגות העשור שלי בלהקה”, מספרת מולנר. “תמיד רציתי לעשות משהו עם בלוז כי מה שאני אוהבת בו זה שהעצב מושר בשמחה, ויש בזה פראות ובלגן. זו עבודה על מה זה לחיות ולהיות בן אדם, והיא מביאה לידי ביטוי את חופש הביטוי של היחיד בקבוצה”.

כמו כל להקה ואמן שמגיעים מחו”ל לישראל גם ב־BC נתקלו בפעילי BDS. “זה לחלוטין לא משפיע עלינו”, אומרת מולנר, “אנחנו סובלנים להשקפות עולם של אחרים ומתרכזים אך ורק באמנות”.