פטריק דמפסי סוף סוף חוזר לטלוויזיה

שלוש ומשהו שנים אחרי שחוסלה דמותו של מק'דרימי ב"האנטומיה של גריי", פטריק דמפסי סוף סוף חוזר לטלוויזיה, והפעם ככוכב מיני־סדרה בת עשרה חלקים בשם "האמת על פרשת הארי קוברט".

הסדרה מבוססת על רב־המכר של הסופר השוויצרי ז'ואל דיקל, שנהיה להיט בארצות דוברות צרפתית בתחילת העשור, העיף את "חמישים גוונים של אפור" מראש רשימות רבי־המכר וזיכה את דיקל בכינוי "ג'ון גרישם השוויצרי" (אם כי ב"גרדיאן" ראו בו יותר "הרלן קובן השוויצרי"). ב־2014 הספר יצא גם בארה"ב ועכשיו הוא מגיע למסך הקטן בזכות הבמאי הצרפתי הוותיק זוכה האוסקר ז'אן ז'אק אנו ("שם הוורד", "שבע שנים בטיבט"), שזהו הפרויקט הראשון שהוא מביים לטלוויזיה. הסדרה תשודר החל מהערב בכל יום ראשון ב־yes, ונופלת תחת הקטגוריה היחצנית של "דרמת מתח מטלטלת".

מרקוס גולדמן (בן שנצר מ"המרגל - סנודן") הוא סופר צעיר ומצליח, כוכב עולה שכתב רב־מכר וכעת שרוי במחסום כתיבה. בניסיון לשחרר את החסימה הוא נוסע לבקר את המורה והמנטור שלו מימי לימודיו באוניברסיטה, הסופר המפורסם הארי קוברט (דמפסי) שחי בעיירת חוף קטנה במיין. בעוד מרקוס מנסה למצוא השראה לכתיבה, מתגלה גופה בחצר ביתו של קוברט שנהפך לחשוד המיידי ברצח. מדובר בגופתה של נערה בת 15 שנעלמה לפני עשרות שנים.

עד כה שודרה הסדרה ברחבי אירופה ובאוסטרליה, והיא עתידה לעלות בארצות הברית בהמשך. דמפסי משחק בה לסירוגין את קוברט המבוגר, הממושקף והמאפיר בשנות ה־2000, ואת קוברט הצעיר בשנות השבעים – שניהם חתיכים הורסים כמובן. הדמויות, למרבה האכזבה, מצטיירות כחד־ממדיות וקלישאתיות, מצפייה בפרק הראשון. מאידך, בניית המתח אפקטיבית ומעוררת סקרנות להמשך.

קצת מפיק, קצת מביים

דמפסי הוא מאסטר באמנות הקאמבק. הוא החל את דרכו כחנון חמוד בסרטי הנעורים של האייטיז, כמו "אי אפשר לקנות אהבה", ובגיל 21 התחתן עם המנהלת והמורה למשחק שלו המבוגרת ממנו ב־30 שנה. אבל בתחילת שנות התשעים הוא כבר נחשב להיסטוריה נשכחת, וזה נמשך כך עד הקאמבק הראשון שלו ב־2005, ואיזה קאמבק מפואר זה היה! דמפסי הצליח להמציא את עצמו מחדש בתור ד"ר דרק שפרד - מנתח במחלקה הכירורגית של בית חולים בסיאטל. הוא היה כה נאה וחלומי, ושיערו כה מלא, גלי ומושלם, שדבק בו הכינוי מק'דרימי (אדון חלוֹמי, אם תרצו). "האנטומיה של גריי" הפכה את דמפסי לכוכב והכניסה אותו לשלל רשימות "הגבר הסקסי ביותר". ב־2015, אחרי עשר שנים בסדרה, הוא פרש. מק'דרימי נהרג בעונה 11 בתאונה, ו"האנטומיה" המשיכה בלעדיו. מאז דמפסי מחפש את עצמו: עדיין שחקן (כולל גיחה ל"ברידג'ט ג'ונס בייבי"), אבל גם מפיק כל מיני פרויקטים.

אפילו תורם לחולי סרטן

בגלגולו הנוכחי, דמפסי עדיין חתיך ורגיש, אבל יותר מחוספס וגברי. תחשבו פול ניומן וסטיב מקווין. זאת השוואה לא מקרית - בדומה להם, גם דמפסי הוא נהג מכוניות מרוץ, ואף היה מעורב בהפקת מיני־סדרה תיעודית על הישגו הגדול ביותר בתחום: השתתפות במרוץ המטורף 'מרוץ 24 השעות של לה מאן'". במקביל הוא עושה הכל כדי לתחזק תדמית של גבר חדש וללא רבב: נאור, חיובי ומוסרי. מאז שאמו חלתה בסרטן (ומתה מאז), הוא הקים את מרכז דמפסי למתן סיוע לחולי סרטן. הוא ספורטיבי, נדבן, אדיב ומקפיד ללמד את בניו לכבד נשים.

בנובמבר הוא קיבל את פרס "גבר השנה" בקטגוריית הטלוויזיה בטקס של המהדורה הגרמנית של המגזין "GQ", ובנאום התודה שלו הוא שטח את משנתו: "שאלתי את עצמי: מה זה אומר להיות ג'נטלמן? אני חושב שזאת שאלה גדולה בעולמנו כרגע, בעיקר לאור המנהיגות מסביב לעולם. להיות גבר לא אומר שאתה חייב בהכרח להיות חזק פיזית. אני חושב שאתה צריך להיות חזק נפשית, צנוע, טוב לב, מכבד ואמפתי. אלה התכונות שחשובות בגבר. אלה הדברים שאנחנו צריכים לשאוף אליהם". כזה מק'דרימי.